Kid In Love ❄ Hebrew

אחד-קצת יותר מדי

נקודת מבט קים.
"קים! אמא קוראת לך!" ניק אחי הגדול קרא לי מלמטה. "שנייה," אמרתי, אפילו לא מוודאת שהוא שמע אותי. לבשתי את החלוק החם שהיה מונח על השידה בחדרי נעלתי את נעלי הבית שלי הוצאתי את הפלאפון שלי מהשקע שמתי בכיס החלוק וירדתי במדרגות במהירות, קושרת את השרוך של החלוק. נכנסתי למטבח ועל השולחן חיכה לי ספל קפה חם, לקחתי אותו והתישבתי על השולחן-שיש הקר, מסתכלת על ניק ועל ספנסר שחייך עליי, ספנסר הוא החבר הכי טוב של ניק והוא כמו אח בשבילי, מלא אומרים לי שהוא מרגיש אחרת ושהוא בקטע איתי, ויש שאומרים שאנחנו זוג. לא! הוא חבר טוב ופה זה נגמר, הוא גם גדול ממני בלפחות ארבע שנים טובות. "למה קראת לי?" שאלתי בישנוניות, מתקשה להשאיר את עיניי פתוחות לגמרי, ולא להירדם במקום. "אמא רוצה לדבר איתך," הוא אמר וקולו עייף, כמעט כמו שלי. "היא למטה," ספנסר אמר וקרץ לי, חייכתי, הודתי לו "היא לא אמא שלי." לחשתי לניק ועזבתי את המטבח, גוררת את רגליי בעיות לכיוון המעלית. כן אז יש לי מעלית בבית זה לא אומר שאני טחונה! נכנסתי למעלית ולחצתי על קומת הקרקע שם נמצא משרדה של אמי. נכנסתי למשרד והתיישבתי על הכיסא מולה באי נוחות. אני לא ילדה של כיסא, או כל מה שקשור למסגרות, אני צריכה את המרחב והשקט שלי, אם אין לי אותם אני אתחרפן. ולמרות זאת אני הולכת כל ימי ראשון- רביעי לבית הספר התיכון בו אני לומדת. בחמישי יש לי כל היום חוגים מהבוקר עד הערב כך שמותר לי לדלג על היום הזה. ובואו ואסביר לאלה מכם שלא מבינים, חוג זה לא מסגרת. בחוג אני יכולה לבחור מה מעניין אותי ולעסוק בו, אני יכולה להחליט באמצע החיים לקום ולרוץ במעגלים ולא ישעו אותי, מה שקורה הרבה בבית הספר.
"קים! זה נושא רציני! אל תרחפי לי עכשיו!" אמי אמרה בעודה מנופפת בידיה מול פני, הנהנתי ורצזתי לה להמשיך, היא הרכינה ראשה ועיניה התמלאו בעצב, "מה?" שאלתי בבלבול וליבי התחיל לפעום היא לא מחזירה אותי לבית המחסה נכון??
לפני חמש עשרה שנים כשהייתי בת שנה וקצת הורי, ניק ואני עברנו תאונה. כנראה שהורי ניסו להגן עלי ועל ניק יותר מדי ומתו. אף אחד לא ציפה שזה יקרה, מכיוון שהורינו לא החתימו אפוטרופוס שיחליף אותם במקרה כזה, נשלחנו לבית המחסה, לאחר כשנה וחצי 'אמא' שלי מצאה את ניק ורצתה לאמץ אותו, ניק תמיד היה החברותי מבין שנינו, אני לעומת זאת לא התחברתי לאף אחד מהאנשים שבאו לאמץ ולא הראתי אהבה בכלל, אני לא אטומה אני מודעת לעובדות, כל האנשים שהתעקשו לאמץ אותי נראו כמו חרמנים שרק מחכים שאני אגדל, וכמובן שלכולם סירבתי מה שאומר שהסיכויים שהייתי יוצאת משם היה קלוש ביותר. אז ניק החליט שבלעדי הוא לא עוזב את בית המחסה. אמי נכנעה לבסוף ואימצה את שנינו ועכשיו אנחנו גרים בלוס אנג'לס. "את וניק צריכים לעזוב," הי מלמלה את המילים שמהם פחדתי, "מה?!" שאלתי והעצבים הצטברו בתוכי, התאמצתי לא להוציא אותם עליה גם אם זאת אשמתה. נרגעתי לרגע ושאלתי ברוגע, "לאן?" "לקנדה," היא מלמלה שוב, "לקנדה?!" אמרתי והעצבים הצטברו בי שוב, "כן," היא אמרה. "מתי??" שאלתי, על סף התפרצות. "עוד שבועיים," "מה?!" שאלתי בכעס, מרגישה את קיא המילים שהולך לפרוץ מפי, ואני יודעת שאני לא אהיה אחראית על מה שאומר לא משנה כמה אשתדל. "אני לא עוזבת," הודעתי מודעת לעובדה שזה רק מעצבן את שתינו, "אני כבר החלטתי!" היא אמרה בביטחון לשם שינוי, "מי את שתגידי לי לאן לעבור?" והנה זה הגיעה הטיפה הראשונה שמובילה למבול של מילים מסובכות שיצאו מפי במהירות. "אני אמא שלך! ואם אני אומרת משהו את תעשי אותו!" היא הרימה את קולה. ופה זה התחיל.
"את לא אמא שלי! יש לך מזל שאני לא יכולה לעזוב את ניק אחת הייתי בורחת ממזמן וזה היה אשמתך!" התחלתי ללכלך עליה ולהוציא את כל מה שהצתבר בתוכי, כל הכעס והשנאה שלי כלפיה. גמרתי לצעוק לא מודעת למה אמרתי ועזבתי את משרדה כשדמעות זולגות במורד לחיי וחונקות את גרוני. נכנסתי למעלית ומשם למטבח, עברתי על פני ניק וספנסר שפשוט בההו בי מעקלים את מה שקרה. נחנסתי לחדרי וסגרתי את הדלת נפלתי על המיטה. ובכיתי. קברתי את פני בין הכריות והסדינים בעולם משלי. עולם בו אף אחד לא אחראי עליי ואני יכולה לעשות כרצוני. הכנסתמ את ידיי לכל כיס אפשרי בחלוק מחפשת אחר הטלפון שלי אני רק מקווה שלא השארתי אותו אצל אמא שלי במשרד.
"מחפשת את זה?" הדלת נפתחה וספנסר היה בפתח עם הטלפון שלי בידו. חייכתי אליו והשפלתי את ראשי בביישנות, הוא זרק את הטלפון לכיווני יודע שאני אתפוס. תפסתי אותו והתיישבתי על המיטה, ספנסר התיישב מולי על הרצפה. "מה קרה?" הוא שאל ומחה כל זכר לדמעות בפני. אז ניק לא אמר לו? "כלום," שיקרתי, לא הסתכלתי עליו עד הרגע הזה, הוא הרים את ראשי עם ידו וגרם לי להסתכל הישר בעיניו הירוקות כחולות שסרקו כל חלק בפנים שלי. "אין לך שום סיבה לבכות," הוא אמר ברוך, לא מחייך אלי כי הוא יודע שזה ישבור אותי. "אני, את, ניק, קייסי ואמלי נעשה שבועיים כיף שלעולם לא תשכחו."
הוא אמר עם חצי חיוך, חייכתי אליו חיוך אמיתי ו הוא יודע. קייסי ואמלי הן החברות הכי טובות שלי, את קייסי אני מכירה מאז בית המחסה, ואת אמלי הכרתי בשנתיים האחרונות ואני, הן, ניק וספנסר כל הזמן ביחד והעובדה שכשאני אעזוב לקנדה אנחנו ניפרד רק מעצימה את הכאב והעצב שמילאו אותי כרגע.
אבל התנחמתי בעובדה שניק עובר איתי, ויש לנו טכנולוגיה. מה שאומר שאני קייסי ואמלי נדבר כל יום בפייסטיים עד שימאס לנו.
ירדתי מהמיטה והתיישבתי מול ספנסר. "תודה," אמרתי וחיבקתי אותו, לא נותנת לו ללכת. או לנשום.
"עזבת אותי לטובתה?!" ניק נכנס לחדר וצעק מה שגר לי ולספנסר לצחוק.
"אל תתבאסי תחשבי על זה שיהיה בית שלם רק לי ולך," הוא אמר מנסה לנחם להראות את הצד החיובי בכל הסיפור.
את האמת אני שמחה לעזוב, לא את החברים או המקום. את 'אמא' שלי, אולי היא אימצה אותי אבל היא עשתה זאת רק בשביל ניק ושתינו יודעות את זה. היא שונאת אותי ו אני אותה. ובכל פעם שלא הייתי מקשיבה לה או עושה את מבוקשה, היא הייתה מוציאה חגורה או סרגל או מגבת או מה לא, והייתה מצליפה בי. משאירה חותם שישאר לי לכל החיים. עורי כבר אדום ומלא צלקות מהסימנים שלא יעברו, שנצרבו במוחי, ואיתם גם הזכרונות.
"קים! אז מה את אומרת?" ניק שאל מקיש באצבעותיו מול פני. "אמ.. לא יודעת, אני הולכת להתקלח," אמרתי, לקחתי בגדים מהארון ויצאתי מהחדר.
נכנסתי למקלחת ופתחתי את הברז, נותנת למים להתחמם בזמן שאני פושטת מעלי את הבגדים. נתתי למים הקרים -שבטח קרים רק באשמת אמא שלי- לשטוף את כל הלכלוך, העצבים, העצב והכעס שהצטברו במשך היום. הדבר שהכי הדאיג אותי כרגע הוא מה אני הולכת להגיד לקייסי ולאמלי.
יצאתי מהמקלחת והוצאתי מהארון מגבת לבנה, התנגבתי ועטפתי אותה מסביב למותני. יצאתי לחדר לקחתי סט הלבשה תחתונה מכנס קצר וגופיה ולבשתי אותם. נכנסתי למיטה למרות שהשיעה הייתה רק -בערך- שש ולקחתי את הטלפון שלי.
קים: אני חייבת שתבואו אליי עכשיו!

סיפור חדש!!!
מקווה שאהבתם את ההתחלה.
ממשיכה ב5 הצבעות ו3 תגובות