הטבע שבי

פרק 39

נקודת מבט דניאל:

שקט.יותר מידי שקט.המחשבות שלי רועשות אבל הכל שקט.
אני לא מצליחה לדבר,השקט חודר לנפשי אבל איכשהו המחשבות שלי לא פוסקות.
הכל הולך לצד הרע,השלילי,הכל הולך למקום אפלולי וקשה.
אני מריצה תסריטים במוח שלי.
תסריטים שאני מפחדת מהם.
כאלו שאם יקרו במציאות,ברגע האמת,אני איפול מדעתי.
אם אתחיל לשאול שאלות איך זה קרה,איך הידרדרה המציאות הטובה שלי למציאות שאני עוד רגע אוכלת את עצמי,שהלב שלי מכרסם את הגוף שלי..האי שפיות תתפוס מקום.
אם אני מפחדת?מאוד.
הצלחתי להשיג את מה שמעולם לא האמנתי בו,אָהבה.
הצלחתי לאהוב,להבין מה זה לתת,באמת..מהמקום הכי אמיתי וכנה שלי.
בלי משחקים,בלי רדיפה עצמית,עם קצת חמלה והרצון להיות טובה יותר.

למדתי על עצמי שאני כן יכולה לאהוב.
שאני יכולה לא לשנוא.
שאני יכולה לסלוח.
ואז הוא חזר,והרס את כל הלבבות הקטנות שפיתחתי בלב שלי.
הוא חזר,והוא לא משאיר מקום כדי להשאר בעבר הרחוק שלי.
הוא חזר ברגע הכי לא נכון,ברגע המאושר שלי.
אם אני שונאת אותו?כן.
הלוואי שיכולתי באמת ללמוד לא לשנוא,לשחרר אותו מהכלא שבניתי לו בליבי,אבל הוא תמיד ישאר הגבר השנוא עלי.
לכל החיים.

אני רוצה לבטוח בקולי שבועקת מבפנים,לרוץ לספר,לפתוח את הקלפים.
לבטוח בקולך,דניאל?

״את היית שקטה מידי הערב.״ אביאל אומר בהיותנו ברכבו בדרך לדירה שלו בתל-אביב.
אני בולעת את רוקי ומצמידה את ידי אחת בשניה.
״לא הרגשתי טוב.״
אני משקרת ומביטה בחלון,בנוף שנע במהירות אל נגד עיני.
הוא מביט בי קצרות ואז מניח את ידו על המצח שלי בזמן שעיניו שטות על הכביש.
״אין לך חום,מה את מרגישה?״ הוא שואל בדאגה ואני נושמת נשימה קצרה ושיטחית.
״כאבי ראש.״
תשובה קצרה וקולעת.איך אשקר לו שוב?
הוא מכחכח בגרונו ואז מניח את ידו בירך שלי ומלטף אותה לאט לאט במסירות.
״יש לי תחושה שיש מעבר.״ הוא קובע ואני חושקת שיניים.שיט.
שתיקה רדודה, אפלולית,מה עוד?מלחיצה.

אני שומעת אותו צוחק לעצמו.ואז ידו דופקת בהגה.לא בכוחניות אבל גם לא בעדינות.
״אני לא טיפש.
אם היית חולה הייתי רואה את זה.
את לא חולה ואת מרגישה טוב,משהו קורה לך.
תדברי איתי.״
זיעה קרה מתרוצצות על עורי,אני מרגישה את תוכן נפשי בוער.
זה החלק שממנו חששתי,מיסטר רנטגן יתחיל לסרוק אותי ויבין את כל הספר הסגור שלי.

״מה שספיר אמרה עדיין מזיז לך משהו?
כי אם כן,אצטרך להבהיר את עצמי יותר טוב.״
הוא אומר בקשיחות ואני עוצמת את עיניי.
״כן זה הזיז לי.״
שקרנית אחת.שקרנית.
אני נושמת את נשימתו מתעצמת לאחת כזאת שאמורה להקל על כעסו.ואז הוא עוצר בשולי הדרך בחדות ובלימה חזקה.
בעוד שהרכב עצור בצד הכביש,הוא מסתובב אלי עם חלק גופו העליון ותופס את פניי עם ידיי.
״זה לא משהו שצריך שנחכה איתו עד שנגיע לבית ושם הכל יתפוצץ.״
הוא אמור ספק לעצמו וספק לי.
הוא נושך את שפתיו ומלטף את פניי האדומות והנפוחות.
הראש שלי מתפוצץ ממחשבות.אולי אני כן חולה,חולה ממחשבות יתר.
תמיד אמרתי שפחדים יותר מאיימים במחשבות שלי מאשר במציאות.
אבל באמת שזה מצריך עבודה מתמידה וקשה כדי לשנות את החלק הזה,כי פעם לא פחדתי,בגלל זה קרה לי הדבר הנוראי הזה.
אולי זה לא פחד,אולי זה הגנה עצמית?
״תקשיבי..״ הוא אומר בקול צרוד האופייני לו ורוכן עם ראשו אחורה כדי לבחון את פניי.
״אם לא הייתי רוצה להיות איתך לא הייתי איתך.
לא הייתי נלחם כמו אריה עלייך,מישהי אחרת הייתי זורק אותה לכרישים.
את יודעת מה אני מרגיש אלייך,איך אני אוהב אותך.
את יודעת שאני אהפוך עולמות כדי שתהיי מאושרת.
אני יודע שאכלת חרא ממני,תאמיני לי אני מסתכל אחורה ואני מרגיש זין אחד גדול.
לימדת אותי להעריך,אני מעריך אותך על מי שאת.
איכשהו מכולן,את אף פעם לא נפלת לפיתויים שלי.
אף פעם לא נתת לי להרגיש שאני אעשה מה שבא לי ואת עדיין תהיי שם.
כל האומץ שהיה לי נעלם לידך,איתך אני מפחד.מפחד מכל רגע שתלכי לי.
אני מסתכל עלייך לפעמים שעות.כשאת ישנה.
ככה פשוט..מצלם אותך בזכרון שלי.
השקט שלך שמחרפן אותי,את לא מדברת יותר מידי אבל אני שומע אותך מדברת בתוכך.
למדתי להכיר אותך,את לא אישה דברנית.את עושה דברים בשקט.
זה טוב לאחרים..אבל לא בשבילי.
אני רוצה לשמוע אותך מדברת יותר,משתפת אותי.
אני שואל אותך כי אכפת לי,אכפת לי ממך.
אני באמת רואה איתך עתיד שונה ממה שהיה לי.
אני רוצה לבנות איתך חיים שלמים.
אני רוצה לאהוב אותך עד שיכאב לי בעצמות.
תתני לי לעשות את זה,אל תתסתרי ממני.
אנחנו זוג,את שלי ואני שלך.
הבעיות שלך הם גם הבעיות שלי.״