Love Hurts

פרק 8 - סקס, סמים ואלכוהול

אתם מכירים את התחושה הזאת שאתם מנסים להראות לכולם שאתם בסדר, שאתם שמחים, שאתם האנשים הכי מאושרים שקיימים?
אבל בעצם, מה שהם לא יודעים זה את הריקנות ששוררת בתוך תוכם.
את העצבות, הדיכאון, העצבים והפחד שאתם חווים יום ויום.
את התחושות האובדניות שלכם ואת השנאה שלכם כלפי עצמכם.
האנשים שסביבכם חושבים שאין לכם בעיות בחיים, שאתם אנשים שלווים ושמחים. וככה זה, כל האנשים.
כל אחד עם תחושות כאלו, מה שאנחנו לא מתארים לעצמנו.
אז אתם קמים, מזייפים חיוך וממשיכים הלאה בחייכם.

"משתתפת בצערך" השכנה שלנו, מירנדה אמרה.
"תודה" השבתי בחיוך מזויף, ובתוך תוכי הרגשתי... ריק.
כל מה שרציתי באותו רגע היה להיכנס למיטה שלי ולא לצאת ממנה יותר בחיים.
אני שונא את עצמי, אני שונא את עצמי שנתנתי לליה למות.
שלא שמרתי עלייה, שהייתי עסוק בללכת למסיבה מזדיינת בזמן שרצחו את אחותי הקטנה.
ואני לא אסלח לעצמי על זה. אף פעם.

עברו עשרה ימים מאז מותה של ליה, את עשרת הימים האלו העברתי בחדרי.
לא אכלתי, לא התקלחתי, רק בכיתי.
שנאתי את עצמי, שנאתי את ליה ושנאתי את החיים שלי.
לא האמנתי, אני עדיין לא מאמין. שאחותי הקטנה, זאת שראיתי יום יום, זאת שגדלתי איתה, זאת שהעברתי את כל חיי בלדאוג לה.
מתה.
אחרי עשרה ימים של בכי לא פוסק החלטתי שאני מתעלה על עצמי,
שאני מנסה לשכוח מליה, ומכל העבר שלי ושלה.
שאני מוחק אותה מחיי ולא מנסה להחזיר אותה.
שאני מרפה ממנה... וממשיך הלאה.

"אתה בטוח שאתה רוצה לבוא?" ג'ייקוב שאל בהיסוס.
"אמרתי לך שכן, אני בסדר." ג'ייקוב ניסה לשכנע אותי להישאר בבית ולהמשיך לרחם על החיים שלי.
אני יודע שאם אני אשאר פה אני לא אוכל לשלוט בעצמי.
אני אעשה דברים שאני לא רוצה לעשות, אז אני מעדיף לעשות אותם במקום אחר, ולא פה. "דילן... עברו בסך הכל שבועיים" ג'ייקוב אמר בקול שקט ומתחנן.
"אוקיי, אז אני אלך לבד! אני לא צריך את הפאקינג טובות שלך!" זרקתי את הבושם שהיה בידי על הריצפה, הוא התנפץ ורסיסים עפו לכל עבר.
חתיכה אחת עפה אל ג'ייקוב וחתכה את הרגל שלו.
הרגשתי טוב עם עצמי, כל מה שרציתי באותו רגע היה לפצוע אנשים, לרצוח ולפזר הרס בכל מקום שאני דורך בו.

"אנ..י אני בסדר" ג'ייקוב מילמל וניגב את הדם מרגלו, התחושה הזאת ששררה בי באותו רגע, האדרנלין והעוצמה התפוצצו בתוכי.
לקחתי את מפתחות המכונית שלי, הפלאפון שלי והתכוננתי לצאת מהחדר.
"לאן אתה הולך?" ג'ייקוב שאל, לא השבתי לו.
כל מה שרציתי באותו רגע היה לעוף מפה ולעשות דברים שלא העזתי לעשות בחיי היום יום שלי.
יצאתי מהחדר בטריקת דלת וירדתי אל עבר הסלון, שם ישבה אמא שלי ובכתה כמו במשך כל השבועיים האחרונים.
"דילן, לאן אתה הולך בשעה כזאת?" היא שאלה כשהבחינה בי, לא רציתי לענות לה. פחדתי ממה שאני מסוגל לעשות לה, פחדתי שאפגע בה.
יצאתי מהבית מבלי לענות והתקדמתי אל עבר המכונית שלי.