"להיות שונה זה להיות מיוחד."
כשאתם מרגישים שונים, אתם מרגישים מיוחדים?
התשובה היא ברורה: לא.
אתם מרגישים שונים מהחברה, מוזרים, לא טובים, מקולקלים.
אבל בעצם, מי קבע שלהיות שונה זה להיות מוזר?
החברה?
החברה בעצמה מוזרה.
להיות שונה זה להיות מיוחד.
-נ.מ דילן-
הפעם לא צרחתי, לא הגבתי, רק הבטתי באיש ונאנחתי. זהו, זה נגמר.
"השגת את מה שרצית." קמתי מהערסל, ניגשתי למטבחון הקטן שהיה ליד הדלת ופתחתי את המגירה, בחנתי בעיניי את המגירה לאורכה, עד שמצאתי סכין מטבח גדולה.
לקחתי את הסכין, סגרתי את המגירה וחזרתי לעמוד ממול המראה. "אני מקווה שאתה שמח!" צעקתי, מקרב את הסכין אל ביטני ועוצם את עיניי במקצת.
"לא!" שמעתי צעקות, הכנסתי את הסכין לביטני מבלי לחשוב פעמיים.
כל כך כאב לי, הרגשתי איך גופי נשרף מכאב ורוצה לצרוח, אך שתקתי, עצמתי את עיניי בחוזקה ונתתי לעצמי ליהנות מהכאב.
"דילן!" בתוך כמה שניות פגשתי בריצפה, הרמתי את מבטי מעט, וראיתי את אדל.
"מה את עושה פה?" אמרתי בקול שקט, מנסה להתעלם מהכאב ששוטף את גופי.
"תסתכל עליי, דילן! בבקשה תישאר ער" אדל ניערה אותי כששמה לב שאני מתחיל לאבד הכרה. "לא ענית לי על השאלה."
"עקבתי אחרייך" אדל השיבה בתמימות, מוציאה את הסכין החדה מביטני ובוחנת את הדם שעל הסכין.
"ולמה עשית את זה?" שאלתי בקול שקט, לאט לאט הרגשתי איך גופי נחלש, עצמתי את עיניי מעט. "דילן!" אדל צעקה, וניערה אותי שוב.
שתעזוב אותי, אני רוצה למות.
"כי אתה חשוב לי, אתה חשוב לי דילן." אדל אמרה, התקרבה אליי עם פנייה וריסקה את שפתייה הבשרניות על שפתיי.
הרגשתי את הכאב והעונג מתמזגים בגופי, לפתע הבנתי שיש לי סיבה לחיות, והיא אדל.
"בוא, אנחנו צריכים לטפל בך" היא אמרה כשהתנתקה ממני, היא סחבה אותי והניחה אותי על הספה, הוציאה מתיקה כמה תחבושות וחבשה את ביטני המדממת.
"צריכים לנתח אותך, אבל זה בנתיים יעצור לך את הדימום" אדל סיימה לחבוש אותי, עזרה לי לקום מהספה והניחה את ידי על כתפה.
וככה הלכנו, עד שהגענו למכונית שלה.
היא הורידה את ידי מכתפה והושיבה אותי במושב ליד הנהג.
"תודה" אדל הרימה את מבטה אליי, ושתקה, רק חייכה וסגרה את הדלת.
היא נכנסה למושב הנהג והחלה בנסיעה.
כל הנסיעה הייתה שקטה, רק מבטים מרחמים של אדל מידי פעם ואולי כמה דיבורים של: "איך אתה מרגיש?" , "כואב לך?" , "אתה רוצה שנעשה עצירה?".
הגענו לבית חולים, אדל עזרה לי להיכנס פנימה ומיד הובילו אותי לחדר המתנה.
הרופאה חבשה לי את הפצע בצורה יותר מקצועית, כמובן שהייתי מטושטש אך ההרגשה הייתה יותר טובה כשהביאו לי חומרים שמטשטשים את הכאב.
"אתה צריך להיכנס לניתוח עוד כמה דקות" אדל נכנסה לחדר, כשמבט מאוכזב ומעט פגוע על פנייה. "הכל יהיה בסדר, אני מבטיחה לך."
"אני מקווה" החזקתי בידה של אדל וליטפתי אותה מעט, אדל חייכה אליי את החיוך המנחם שלה וליטפה את ידי בחזרה.
"למה עשית את זה?" אדל שאלה, אך לא הספקתי לענות מכיוון שהרופאה נכנסה לחדר והובילה אותי לחדר הניתוחים.
-כעבור יום-
פקחתי את עיניי, בוחן את הסביבה שבא אני נמצא. ראיתי רופא, מכונת הנשמה וכמה מכשירים שאני לא יודע מה הם. לפתע הבזק של זיכרון הגיע למוחי. התאבדות, אדל, בית חולים, ניתוח.
"הניתוח עבר בהצלחה?" שאלתי בקול שקט, שאיש כמעט ולא מסוגל לשמוע. "למזלך כן, אמנם איבדת המון דם, אך התחבושות עצרו את הדימום ומנעו ממך למות."
תחושת הקלה עברה בגופי, הייתי בטוח שאני עומד למות, אבל כנראה שזה לא מה שצריך לקרות.
"אנחנו צריכים לדבר בעניין הפסיכולוג" הרופא אמר פתאומית, כשהוא בוחן את הדף שבידו ומסתכל עליי. "פסיכולוג?".
"אתה ניסית להתאבד, אתה חייב פסיכולוג." הרופא אמר. אני לא צריך פסיכולוג, אני שפוי לגמרי.
"אני לא צריך פסיכולוג, אני בסדר. זה סתם היה רגע של חולשה."
"יהיו לך המון רגעים של חולשה בחיים, בכל פעם שיהיה לך קצת קשה אתה תנסה לברוח? להתאבד? אם כך אני מזמן הייתי מת. אני מצטער אדוני הצעיר, אבל אתה תצטרך ללכת לפסיכולוג, או שנשלח אותך לקבוצת תמיכה. תחליט" קבוצה תמיכה?
קבוצת תמיכה זה סיוט, אני מעדיף פסיכולוג.
"אוקיי.." נאנחתי, הרופא חייך אליי באופטימיות שלא מתאימה כלל למצב שאני נמצא בו, ויצא מהחדר.
-----------
מעלה עוד פרק כשיהיו 100 צפיות ו20 דירוגים בפרק הזה ובפרק הקודם.
YOU ARE READING
Love Hurts
Fanficכל מה שנעשה במהלך חיינו, לא יישכח לעולם. אנשים לא שוכחים, אנשים מרבים לזכור כל דבר שאנשים אחרים עושים. בשביל למצוא על מה לריב איתם לפעם הבאה. אך למעשה? יש אנשים מועטים שנוצרו מזן טוב, מזן של אנשים שלא שופטים. דילן הוא אחד כזה. ילד בן 17 שמתוסבך, ומנ...
