Love Hurts

פרק 20 - זכות השתיקה

השעה הייתה שמונה בבוקר, התרוממתי באיטיות מהספה של וויל, הזקן שהחליט לארח אותי בביתו יומיים שלמים ועשיתי את ארגוני הבוקר שלי בצורה הכי שקטה שיכולה להיות. בארונו של וויל היו בגדים של נערות, והיה נראה שלאותה נערה היה טעם טוב. לא ממש התעסקתי באיך הבגדים האלה הגיעו לפה ולמה לוויל יש אותם, אלא פשוט לבשתי אותם ומיהרתי לברוח מביתו של וויל לפני שיתעורר.
אמא שלי דואגת, כבר כמה שעות שהפלאפון שלי לא מפסיק לצלצל מרוב שיחות ממנה, ומדילן. כנראה שהם האנשים היחידים בעולם שבאמת דואגים לי.

שכונת המצוקה הייתה ניראת יותר נחמד באור יום, עדיין מאיימת ונטושה, אך יותר נחמדה. הרכבתי אוזניות והפעלתי את הפליילסט שלי, כשאני צועדת ברחובות הקרים ומחבקת את גופי. לא באמת התעסקתי בדברים שוויל אמר לי, העדפתי להאמין לו ולא לחשוב על זה יותר מדי. נתנו לי מתנה, אני לא צריכה להתעסק באיך ולמה, רק להגיד תודה ולשתוק. הדבר היחיד שאני צריכה להתעסק בו עכשיו הוא הנקמה שלי בדילן.

אני יודעת שדילן אוהב אותי, אפילו עיוור יכול לזהות את זה. השאלה היא איך אני אגרום לו לסמוך עליי ב100%. ופה מתחילה הבעיה שלי. אני לא מזלזלת בעצמי וביכולות שלי, אני נערה יפה, חכמה ויודעת לסובב גברים. הבעיה היא בדילן, שלא סומך על אף אחד וחושב שלכל בן אדם יש אינטרסים כלפיו.

הגעתי הביתה, או לפחות למה שאני יכולה לקרוא לו בית. הכנסתי את המפתחות לחור הדלת ופתחתי את הדלת באיטיות. אני מאמינה שאימי שמה לב שלא הייתי פה במשך יומיים, אבל אני מעדיפה שהיא תחשוב שהשתכרתי וביליתי לילה עם איזה מישהו מאשר שהייתי בבית של זקן משוגע.
הבית היה מסודר, להפתעתי והחדר שלי עוד יותר. הפשלתי את בגדיו של וויל מגופי ולבשתי את פיג'מת החורף שלי, נכנסתי לתוך השמיכה החמימה ועצמתי את עיניי.

"אדל, סוף סוף!" פקחתי את עיניי, מבחינה באימי עומדת מולי ומתנפלת עליי בחיבוק. "כבר חשבתי שקרה לך משהו!" היא קראה וחיבקה אותי שוב, מלטפת את שיערי ומנשקת את ראשי מספר פעמים.
"איפה היית לעזאזאל? ולמה לא הודעת לי?!" היא צווחה לפתאום, כנראה נזכרת שהיא אמורה לכעוס עליי.
"אני מצטערת, יצאתי עם חברות ולא שמתי לב לשעה... נאלצתי לישון אצל ארי" שיקרתי, הבעת פנייה של אימי נהפכה לרגועה יותר ונשיפה קלה נפלטה מפיה. "אני מבקשת ממך להודיע לי בפעם הבאה, למען השם! חשבתי שאיבדתי אותך" היא חיבקה אותי שוב, נישקה אותי כמה פעמים בלחי ויצאה מהחדר. כאילו לפני שנייה לא דאגה לי. אמא אחרת הייתה מענישה אותי על חוסר האחריות שלי, אבל היא? כלום.

החזרתי את ראשי לכרית ועצמתי את עיניי, מנסה לשחזר את החלום המוזר שחלמתי. לפתע נשמעו דפיקות מהקומה התחתונה של הבית, העדפתי להמשיך לישון ולקוות שאמא שלי פשוט תפתח את הדלת, אלא שאז שתי שוטרים נכנסו לחדרי והוציאו אותי בכוח מהמיטה."מה אתם עושים?!" אמא שלי צעקה, מנסה לדחוף ממני את השוטרים ללא הצלחה. "הבת שלך חשודה ברצח" אחד השוטרים אמר. עינייה של אימי נפתחו במהרה ופיה נשמט מטה.

"זה נכון, אדל?" לקח לאימי זמן רב להוציא הגה מפיה, היא מיצמצה כמה פעמים על מנת לבדוק שהיא לא מדמיינת והושיטה לעברי יד. השוטר השני הזיז במהירות את ידה ממני ושתיהם הוציאו אותי מהחדר וירדו איתי בכוח בגרם המדרגות. "אני לא יודעת על מה אתם מדברים!" ניסיתי להגן על עצמי לשווא, אחד השוטרים הלביש לידיי אזיקים והרקין את ראשי מטה. יצאנו מדלת הבית הראשית, אימי נוטרה לעמוד בכניסה לבית והביטה בי במבט מאוכזב. בתוך כמה שניות הוכנסתי למכונית המשטרה שחנתה קרוב לביתי, הדלת נסגרה והנסיעה התחילה. הבטתי דרך החלון באימי, שניענעה בראשה כמה פעמים ונכנסה לבית, כאילו שכחה שביתה נמצאת עכשיו במכונית משטרה.

הנסיעה הייתה שקטה במיוחד, רק כמה קולות ממכשיר הקשר של השוטרים ומבטים דרך המראה של המכונית. אני יודעת על מה השוטרים מדברים, יודעת טוב מאוד אפילו. אני יודעת על איזה רצח מדובר, ואני יודעת גם למה החליטו להאשים אותי ברצח.

"יש לך זכות לשמור על זכות השתיקה, תנסי להשיג לך עורך דין. כי לפי האישומים שיש נגדך, את הולכת להישאר המון זמן בכלא" המכונית חנתה מול תחנת המשטרה, השוטרים החזיקו בידי והציאו אותי בכוח ממכונית המשטרה.
אני הולכת להסתבך. והרבה.

---------------------
אז היי בנות, חג שני שמח♡
פרק שעבר וויתרתי לכן... אבל הפעם אני מאוד מקווה שתגיעו למטרה.
ממשיכה ב20 דירוגים ו140 תגובות.