כך זה היה

פרק 5

שבוע של בסיס אימונים חדש. אחרי שליאור ואורן הצליחו להסתיר מכולם את מה שהיה בשבת, עבר עליהם שבוע של שתיקה בנושא. ליאור לא דיברה כלל על הנושא, וגם אצל אורן זה לא היה בראש סדר העדיפויות.

נראה היה שהם קרובים מתמיד. יושבים יחד בספסל, מחפשים אחד את השנייה כל הזמן. אפילו התחילו דיבורים קלים על היותם זוג. אורן חייך כששמע את הדברים הללו. תמיד היו עליו שמועות, שפעם הוא יוצא עם בחורה מהמחלקה הזאת ופעם עם בחורה ממחלקה אחרת.

"שמעת את כל מה שאומרים עלינו?" שאלה ליאור.

"כן" ענה לה אורן, "אני ממש לא מתרגש משמועות, לי זה לא מפריע בכלל."

"לי זה כן מפריע" השיבה ליאור. "אולי אני אספר לכולם שיש לי חבר, וככה כולם ירדו מאיתנו."

"לא אין טעם", אמר אורן. "מניסיון, זה רק מגביר את הלהבות, אין טעם להלחם בשמועות, הם יעלמו לבד."

ליאור חייכה קלות והתרצתה.

ביום חמישי הקרוב כל הבסיס יוצא ליום ספורט קרוב לבית של אורן. הזדמנות טובה בשבילו לצאת מוקדם הביתה.

יום הספורט והגיע וכולם מעודדים. חמש שעות מתישות בשמש, אורן כבר רוצה לצאת הביתה.הוא אף פעם לא ייצג את המחלקה שלו בתחרויות ספורט, אבל שמוליק חיפר על כך. זכה מעט בכל התחרויות.

שמועות אומרות שכולם צריכים לחזור לבסיס כי יש שם בעיות. שהיום לא יהיו יציאות הביתה. אורן לא מוכן לקבל את מר גורלו.

"ליאור..." אמר אורן, "אני חייב לצאת הביתה, איך שאחד המפקדים הולך, מיד אני עולה על האוטו שלו ושיוריד אותי בבית. זה ממש מטר מכאן" המשיך.

"חבל שלי אין איך להגיע בשעה הזאת הביתה, אמא שלי בעבודה."

לפתע אורן הבחין בשמוליק הולך לכיוון רכבו.

"שמוליק, שמוליק חכה רגע" צעק לעברו אורן. "אתה עובר דרך העיר שלי נכון?"

"אכן" ענה שמוליק.

"אני בא איתך, גם ליאור באה."

"אבל אמא שלי..." ענתה ליאור בקול חלש.

"אל תדאגי רק בואי נעלה ונלך הביתה" השיב אורן.

באוטו של שמוליק נסעו שלושה אנשים, אורן, ליאור ולירון.

"לאן אתה צריך בדיוק אורן?" שאל שמוליק.

"תוריד אותי פה עוד 100 מטרים זה בסדר, הבית שלי זה הבית הגדול ממול" ענה אורן.

"ולאן אני לוקח אותך אחר כך, ליאור?" שאל שמוליק.

"היא תבוא איתי" נדחף אורן לשאלה. "אני אקח אותה מאוחר יותר לתחנה המרכזית, אמא שלה לא בבית כרגע."