המדריך לנבל המתחיל

החיים חוזרים לעזאזל (פרסי)

אתם מכירים את זה שאתם קמים בבוקר ואתם יודעים שמשהו יקרה היום?
שאיזו צרה נשכחת תחזור לדפוק על הדלת דווקא היום?
אז במקרה שלי, זאת הייתה צרה שנכנסה דרך הדלת כאילו הבית שייך לה.
לא מבינים? אני אסביר...

הכל התחיל כשהתעוררתי בבוקר בשעה מוקדמת: בערך 11:00. טוב, אולי לא ממש מוקדמת, אבל בשבילי זה כן היה מוקדם. אתם יודעים, אני הטיפוס שאוהב ללכת לישון ולקום מאוחר, כשמזדמן לו.
בכל מקרה, קמתי בקושי רב מהמיטה וזחלתי לעבר המטבח כדי לנסות להכין מקושקשת כחולה, כשבבטני תחושה מבשרת רעות. לא ייחסתי לכך הרבה משמעות, כי זאת אותה התחושה שאני מקבל כשאני צריך להכין לעצמי את ארוחת הבוקר הלא-כל-כך מוצלחת שלי.
השיטה שלי להכין מקושקשת היא בערך כזאת: לשבור כמה ביצים לתוך מחבת עם שמן ולהוסיף צבע מאכל כחול (שלפי אמא שלי, יהרוג אותי יום אחד), להדליק את הגז, ללכת שנייה להכין לי קפה, (רק שזה לוקח בדרך כלל יותר משנייה וכולל הריסה של איזה כלי או שריפה של חלק מהמטבח,) לחזור בדיוק בזמן שהחביתה שלי עולה באש ולהציל את כל מה שנשאר, לקחת את הניצול הכחול המפוחם ולאכול אותו בשקט ובשלווה עם הקפה הקר שלי, ותוך כדי לרחם על החלק שלא הצלחתי להציל.
שיטה מושלמת, לא?

אז היום, ברגע שלקחתי את החביתה לשולחן, גליתי להפתעתי בחור הנראה בן 17 שישב ליד השולחן והביט בי בשעשוע. הוא היה לבוש בבגדים הכי מבוקשים מהחנויות הכי ידועות, ונראה נורא נינוח עם שיניו הלבנות הבולטות ומשקפי השמש שכיסו את עיניו. ידעתי בדרך הקשה שהבחורות נטו להתלהב ממנו קצת יותר מדי.
אבל למזלי, אני לא בחורה.
בכל מקרה, כשראיתי אותו הייתי כל כך מופתע שהצלחת שהחזקתי נפלה והתנפצה על הרצפה.
עוד כלי ששברתי היום.
הוא היה נראה לי מוכר, אבל ההפתעה גרמה לי לשאול את השאלות הכי מטומטמות שהייתי יכול לשאול. "מה? מי? מי אתה? מה אתה עושה פה??"
הבחור הוריד את משקפי השמש שלו והביט בי.
"פרסאוס ג'קסון, טוב לפגוש אותך"
או-או, זה לא התחלה טובה זה מוביל לאנשהו. "רציתי לבקש ולהודיע לך משהו. ראשית, גמרתי סוף סוף את שיר הניצחון על גאיה."
"אפולו..." רטנתי, סוף סוף מבין למה המוח שלי הזהיר אותי לברוח מהרגע שה"נער" פרץ לחדר. נאנחתי. אלים. לבחור יש אובססיה לשירים גרועים במיוחד ולעצבן חצויים חפים מפשע. הדבר היחיד ששייך רק לו במוניטין הייתה האובססיה לשירים. החלק השני היה תקף גם לשאר האלים.
"כן. רוצה לשמוע אותו? הוא הולך כך...."
עם המילים האלה הוא קם וכחכח בגרונו.
"לא לא לא לא לא לא!" קראתי, נרעש. "באמת אין צורך!"
למזלי, הצלחתי לעצור אותו לפני שיפתח את הפה, שהיה הדבר האחרון שהיה חסר לי: אפולו מדקלם איזה הייקו. לא הייתי מסוגל לשמוע אפילו שורה אחת מזה.
"אתה בטוח?" אפולו נראה עצוב מעט, "אתה מוזכר שם באיזו שורה."
"באמת?"
התפלאתי. בדרך כלל אפולו מזכיר בשירים שלו רק אותו ובמקרה הטוב עוד כמה אלים.
"כן, בוודאי אתה חלק חשוב מהניצחון שלי בלעדיך גאיה לא הייתה מתעוררת ולא היינו צריכים לנצח אותה הקטע שלך הוא חלק חשוב הנה הוא הולך כך: ואז ברנש קטן בשם פרסי את גאיה העיר בעזרת אפו..."
"באמת תודה" מלמלתי אני מאשים את עצמי על כך כל יום אני לא צריך להיות שגם האלים יזרעו לי מלח על הפצעים.
"אפולו" עצרתי אותו "לא אמרת שיש לך גם בקשה?"
אפולו עצר מדיקלום השיר הגרוע במיוחד שלו. "אה נכון. אז פרסי, מה דעתך על מסע חיפושים?"
"מסע חיפושים?!" קראתי. הספיקו לי המסעות האלו לכל החיים, אין מצב שאני אלך לעוד מסע חיפושים.
"כן. אתה מבין, רוח דלפי עוד לא חזרה ואני צריך שתמצא אותה," אפולו כנראה לא הבין שאני לא הולך למסע.
"אפולו אני לא הולך לשום מסע, תכניס את זה לראש שלך, ודרך אגב למה אתה לא יכול ללכת?"
אפולו השפיל את מבטו "אבי זאוס הולך להעניש אותי, וזה הולך להיות רע, אני רוצה שלפני שהוא יעניש אותי אהיה לי משהוא שכבר תיקנתי כך שאולי הוא פחות יחמיר אותי, הייתי הולך בעצמי אבל.... אבל עד אז אני מקורקע" הוא מלמל בשקט לרצפה.
"אתה מה? מקורקע?!" התפקעתי מצחוק זה הדבר הכי מצחיק ששמעתי על האלים, בטח העונש שזאוס יתן לו על זה שהוא תמך באוקטובינוס הולך להיות עונש נוראי בשביל אפולו משהוא כזה שאפולו שאוהב לטייל בכל מקום ולהביא את השמש וזעזוע עמוק מהמוזיקה שלו לכל מקום בעולם לא יוכל לעשות את זה עוד. כנראה מתנה בשביל החצויים גם כן, חשבתי לעצמי.
"כן... אז אני לא יכול לצאת למסע, אבל אתה יכול" עיניו של אפולו נצצו בתקווה.
"אני? מה? לא, אין מצב" קיוויתי להתמקד בעובדה שאל השמש מקורקע, ליאו היה עושה פה סטאנדפ שלם על זה. ליאו... הוא עדיין נחשב כמת, ניקו אמר שהוא לא בדיוק מת אבל הוא לא יודע מה איתו, הייתי נותן הכל בשביל לדעת מה עובר על הבחור.

"למה לא?" אפולו הוציא אותי מהחלומות בהקיץ שלי.
"אתה יודע, אני לא רוצה להרוס לי את השלווה והשקט שהיו לי בחודשים האחרונים, אני לא כל כך מתגעגע למסע ההתאבדות השנתי שלי"
אפולו נשען קדימה לעברי "חשבתי שתגיד משהו כזה, מה אם אני אומר לך שיש לי משהו שאתה לא תוכל לסרב אליו?"
הסתקרנתי,מה כבר יש לאפולו להביא לי שאני אסכים ללכת למסע חיפושים?
"מה יש לך?" שאלתי בחשדנות, "אני רק מקווה שזה לא עוד חמשיר כלשהו."
"למה, אתה רוצה אחד?" אפולו נדלק, "יש לי כל כך הרבה! אתה אוהב יותר חמשירים מתקופת הביינים או מהתקופה הוויקטוריאנית?"
"זה לא מה שאמרתי" אמרתי בעייפות" אני לא רוצה שום חמשיר, אני רק רציתי לדעת מה לכל הרוחות אתה יכול להציע לי שיוציא אותי מהבית"
הברק בעיני אפולו כבה במעט. "חבל." הוא שינה תנוחה, והפעם מבטו הפסיק לנדוד, אלא התמקד בי עם חיוך ענק "טוב, קודם כל העזרה שאתה יכול לתת לי, האל המוכשר והמדהים מכולם זו כבר סיבה מספיק טובה בשביל כל אחד לצאת מהבית ולעשות כל מה שהוא יכול בשביל לעזור לי, אבל..... מה אם אני אגיד לך שיש לי פיסת מידע לגבי חבר אבוד, בעל דרקון, יוצר הואלדסינטור, בן הפייסטוס?"
הלב שלי דפק במהירות "אתה רוצה להגיד לי שיש לך מידע על ליאו? כי בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא התפוצץ יחד עם גאיה בפיצוץ גדול"
"אע, באמת? כי בפעם האחרונה שאני ראיתי..." הוא הוציא תמונה מאחד מכיסיו, ונתן לי להביט בה.
כן, אין ספק שזה הדרקון.
"אז... מעוניין?"
הססתי, אבל בכל זאת אין מצב שזה לא פסטוס הדרקון של ליאו אם פסטוס חי אולי גם ליאו חי.
אני צריך למצוא את ליאו ולהבין למה לכל הרוחות הוא לא יצר איתנו קשר אם הוא חי, ואם לא... אני לפחות אוכל להיות בטוח שעשיתי הכול.
"אני לא מאמין שאתה הצלחת לשכנע אותי"נשפתי אוויר במורת רוח, "אני הולך להרוג את ליאו לאחר שאני אמצא אותו, טוב, אופולו, מה אני צריך לעשות?