חזרתי הביתה, הלכתי לחדר במהירות.
לא דיברתי עם אח שלי, לא עם אמא שלי ולא עם אבא שלי.
פשוט הלכתי לחדר נזרקתי על המיטה ובכיתי.
הכרית שלי הייתה מלאה בדמעות..
מצד אחד הוא לא היה חבר שלי, הוא לא היה חייב לי כלום. אבל מה הקטע הזה שהוא אומר לי שהוא אוהב אותי ואז נמצא עם מישהי אחרת? כנראה שהוא לא באמת אוהב אותי, כנראה שהייתי סתם כלי במשחק שלו, אני והיא..
הוא נכנס לחדר שלי, כן כן - אריק. למה לעזאזל ההורים שלי פתחו לו את הדלת?
בהתחלה לא ראיתי אותו, הראש שלי היה על הכרית עם כל הדמעות..
"אנה"
הסתובבתי וראיתי שזה הוא.
"מה אתה עושה פה?" אמרתי למרות שהייתי חנוקה מכל הדמעות.. ניגבתי אותן מהר, לא רציתי שהוא יראה שאני בוכה, למרות שהוא כבר ראה..
"תלך מפה.." אמרתי בעדינות למרות שרציתי לצרוח עליו את זה. החזרתי את הראש שלי לכרית וחיכיתי שהוא ילך.
אבל הוא לא הלך..
הוא התיישב על המיטה שלי,
ואמר:
"קוראים לה לירון, היא מישהי שפגשתי במועדון אחד, כשהיינו כל הבנים, יובל הכיר לי אותה. כל פגישה שהייתה לי איתה, הייתה כי כל פעם פתאום היא הייתה מחוץ לדלת..
אני בכלל לא אוהב אותה.
אני.... אני אוהב אותך, אני לא מאלה שמתחננים שמישהי תאהב אותן. בשבילך אני מוכן להתחנן כי אף פעם לא אהבתי מישהי, כמו שאני אוהב אותך.
את יכולה לסלוח לי אנה? אני מתחנן!"
בתוך תוכי כל כך רציתי לקפוץ עליו לחבק אותו ולהגיד לו שאני אוהבת אותו ושאני רוצה להיות איתו לנצח!
אבל.. בכל זאת הוא היה עם מישהי אחרת עכשיו.. הוא עשה בדיוק את מה ש"זה שלא מזכירים את שמו" עשה. זה קשה לסלוח, במיוחד כשדברים חוזרים על עצמם.
"אריק.. אני באמת מצטערת, אבל..
אתה יכול ללכת מפה בבקשה? אני צריכה להיות לבד.." אמרתי בעדינות, ליטפתי את הלחי שלו עם יד ימין שלי, ועם יד שמאל ניגבתי דמעה שבדיוק ירדה..
הוא נעמד ובא ללכת. הוא נעצר בדלת הסתובב ואמר: "אני אוהב אותך, רק אותך, תזכרי את זה. אני לא רוצה לאבד אותך" והלך. יכולתי לראות דמעה אחת יורדת לו מהפנים..
YOU ARE READING
LOVE JUST HURT US
Romanceהחיוך שלה הורג אותי, עם הגומת חן הזאת שבולטת. השיער הארוך החלק שמגיע עד המותן, העיניים החומות שכל כך יפות לה. האישיות הכובשת שלה, שאכפת לה מאחרים לא רק מעצמה. למה התאהבתי במי שלא אוהבת אותי חזרה?
