בתוך יער חשוך היילי התקדמה לאיטה, קופצת מכל רשרוש ששמעה. ענני הסערה שמעליה הזהירו מפני גשם הקרב ובא, היא המשיכה ללכת, ושמעה רעש, רעש של צעדים. היא קפאה במקומה, מפחדת לנשום. הצעדים התגברו ונהיו מהירים יותר, כאילו מישהו רץ לעברה אבל בכל זאת שומר על שקט. היילי חיפשה נתיב לבריחה,אבל לא מצאה. גם מקום מסתור לא היה ברשותה. עיניה התרוצצו הלוך ושוב בחיפוש אחר דרך להינצל, אבל לא היה דבר. היא הייתה אבודה. היילי לא ידעה מה לעשות, האפשרות היחידה הייתה להתפלל לרחמים, אבל זה לא הספיק. היא חיפשה משהו להילחם איתו, ענף חד או עבה וכבד, משהו. בעודה מחפשת הצעדים השתתקו לפתע. "אוי לא" היילי חשבה לעצמה בפחד, "אוי לא".
אחרי דקות ספורות של שקט מחריש אוזניים חזרו הצעדים,אבל הפעם נשמעו הרבה יותר קרובים. היילי הבינה שעלו עליה, כבר יודעים שהיא פה. לא הייתה לה ברירה, אז היא התחילה לרוץ. היא רצה מהר ככל שיכלה, מקפצת ומתחמקת משורשי עצים עבים המבצבצים מהאדמה. היא רצה ורצה, עדיין שומעת את הצעדים מאחוריה, גם הם רצים. היילי הגבירה עוד יותר את הקצב. זאת הייתה טעות. היא לא שמה לב ונתקלה באבן, היא נפלה והתגלגלה על הבוץ מתנופת המהירות של ריצתה. היילי לא בזבזה זמן וקמה, מכוסה כולה בבוץ רטוב ופצועה ברגל מהאבן שהכשילה אותה, אבל היא המשיכה לרוץ. "לא, לא, לא!" היילי נזפה בעצמה. בגלל רשלנותה שגרמה לה ליפול, היא איבדה זמן, והסטיילר ,ככל הנראה, שרדף אחריה, כבר היה קרוב, והוא לא היה פצוע כמו היילי, ויכל לרוץ מהר יותר ממנה. בעוד היא חושבת לעצמה תוך שהיא רצה, היא שמעה משהו מפלח את האוויר. היא הסתובבה וראתה חץ דואה לעברה. היילי חמקה הצידה במהירות והצליחה לחמוק מהחץ, אך לא הייתה בכך תועלת. הסטיילר קפץ עליה מאחור והטיח אותה על האדמה בחוזקה, ראשה נפגע, עיניה החשיכו והיא שכבה מעולפת על האדמה.*שישה חודשים לפני*
היילי התעוררה למשמע ציוץ הציפורים שנחו בשלווה על העץ הסמוך לחלון חדרה, היא קמה באיטיות ממיטתה ושפשפה את עיניה. היילי ניגשה לארון הבגדים הקטן שלה, התלבשה והלכה לצחצח את שיניה. היא שטפה פנים ואספה את שערה השחור הגלי לקוקו גבוה ומבולגן. עיניה הירוקות כאבן האזמרגד הוארו מקרן השמש הקטנה שבצבצה מן החלון, מזכירה לה שהתחיל עוד יום חדש, או בעצם, לא ממש. מאז הבחירות לראשות הממשלה חייה של היילי הפכו קשים אף יותר. היא נאלצה להתגורר לבדה הרחק ממשפחתה, כשהיא רק בת 16, ולהישאר נעולה בחדרה העלוב והמוזנח למשך שארית היום. מידי פעם היא הייתה יוצאת, אף על פי שהוריה, לפני שנפרדה מהם, אסרו עליה לצאת אפילו לכמה שניות בודדות מחדרה בגלל הפחד הנורא שמישהו עלול לתפוס אותה. כמובן, היילי הבינה את דאגתם, אך מידי פעם נזקקה לאוכל, או כמה ספרים שאולי יעסיקו אותה בזמן שהיא כלואה בחדר במשך כל יום כל השבוע, כבר שישה חודשים. "עוד בוקר כרגיל" נאנחה היילי בתסכול, כבר די נמאס לה מכל קטע ה"נסיכה הכלואה" הזה, היא העדיפה כבר את ראש הממשלה הקודם שהיה להם, ג'ורג' קראו לו? לא חשוב. זה לא יעזור בכל מקרה. היילי כבר הבינה איך לפעול במצב הזה, חצי שנה בשביל להתרגל למשהו כזה זה לא מעט. פשוט לא מנסים לחשוב על העבר, או על מה שחסר ומה שלא נוח ומה שקשה או עצוב, או בעצם כל דבר שיגרום לתסכול שרק מקשה עוד יותר, אבל את החלק הזה, מבין כל הדברים שקרו, דווקא אותו היא לא הצליחה לעזוב. כמעט כל יום, לפחות פעם אחת היה עולה הנושא ומכאיב, כאילו מישהו שופך מלח על פצעיה הפתוחים שלה שמעולם לא הגלידו. אבל הפעם, היא לא מנסה לעצור אותו. היא נותנת לזיכרון לגלוש, לפתוח את כל מה שקרה שוב מחדש מבלי לנסות למנוע זאת, אך היא לא נותנת לזה לפגוע בה, לא הפעם, היא רק מנסה להבין. לפני בערך תשעה או עשרה חודשים, נערכו בחירות לראש ממשלה חדש, מכיוון שראש הממשלה הקודם שלהם התגלה כמעורב בפרשת שחיטות גדולה, שגרמה להרבה סיכונים ותוצאות רעות מאוד. הרבה אנשים רצו להיבחר, הם דיברו כל כך הרבה על איך הם יגנו על העיר ועל התושבים, ויהפכו את אורגון למקום טוב יותר, וכל השטויות האלה. אבל כמובן שרק אדם אחד יכול להיבחר, וכך היה. "אבל למה דווקא הוא?, למה הם בחרו דווקא בו?" חשבה היילי. הם חשבו שיש בו משהו מיוחד, טוב, זה באמת היה נכון, אבל לא מיוחד מהסוג הטוב. בהתחלה הכל היה בסדר. הוא היה ראש ממשלה די טוב, עזר ופיתח ותיקן ובנה, ועוד כל מיני דברים של ראש ממשלה. אבל בהדרגה, משהו השתנה. הוא כבר לא היה כל כך נחמד כמו שכל מי שפגש אותו טען שהוא, הוא כבר לא ממש עזר לתושבים או למדינה כמו שהבטיח, הוא עשה בדיוק ההפך. "מקרוס, קוראים לו. אם אני לא טועה" נזכרה היילי. "מקרוס הרס הכל! " היא כמעט וצעקה את זה בקול, ואם הייתה עושה זאת גורל נורא היה עומד בפניה, גורל נורא ממוות. אחרי כמה חודשים שמקרוס תפקד כראש ממשלה הוא הוציא צו, צו שאומר שיש לו אישור לחדור לפרטיות של כל אדם באורגון ולחקור את ביתו ואת מצב בריאותו. כולם מאוד כעסו ולא הסכימו לזה, לא הסכימו לתת לראש הממשלה החדש שעוד לא רכש לגמרי את אמונם להיכנס לביתם ולבדוק אותם. אבל מקרוס לא וויתר בכזו קלות. הוא המשיך לנסות ולשכנע את התושבים ובסופו של דבר איכשהו הצליח. אז הוא עבר בבתים עם כמה משומרי הראש שלו ,בדק ויצא עם אותם שומרי הראש. אף בן אדם שגר בבית לא יצא איתו. אבל היילי ראתה את זה קורה מידי פעם כשעברה ברחובות הבתים. מקרוס יצא עם אחד מדיירי הבית ומעולם לא החזיר אותו. אבל גם אם מישהו חוץ מהיילי ראה זאת, נראה שזה לא הפריע לו. אנשים המשיכו להכניס את מקרוס לביתם בהרבה כבוד, ולא בפחד שאולי אחד מבני משפחתם ילך היום, ולעולם לא יחזור. יום אחד, כשהיילי חזרה מבית הספר, היא ראתה את מקרוס נכנס לבית הראשון שברחובם. כשהיא נכנסה הביתה היא ראתה את הוריה עם מבטים מבוהלים על פניהם, וכשראו אותה הם תפסו בשתי ידיה והובילו אותה במהירות לחדרה. היילי לא הבינה מה קורה. היא פתחה את פיה בכוונה לשאול אך אביה סתם אותו עם ידו. הם הגיעו לחדרה ונעלו אחריהם את הדלת, משאירים את אחיה בן השש של היילי לבד בסלון. " הוא מתקרב, הוא מתקרב אלינו, הוא תיכף יגיע, מקרוס קרוב מידי!" מלמלה אמה בלחץ "תיהי בשקט!" נזף בא מקס, אביה של היילי. "הוא פה קרוב! שלא ישמע אותנו!" "מה קורה אבא? למה אתם כל כך דואגים שישמע אותנו? משהו לא בסדר?" "כן, כן, משהו בהחלט לא בסדר" ענה מקס. היילי זכרה איך הרגישה כשהוריה סיפרו לה הכל. כל כך הרבה מידע שנכנס לראשה, והכל בבת אחת. שום דבר מזה לא נראה לה הגיוני. "מה זה? מה לא בסדר?" שאלה היילי, מקווה שזה לא משהו גדול ומסוכן, חבל שכך היה. אז הוריה סיפרו לה. הם סיפרו לה למה מקרוס באמת עורך בדיקות בבתים, למה יש אנשים שנלקחים ולא חוזרים, ולמה היא ומשפחה צריכים לפחד ממנו. " את מבינה," אמה דיינה התחילה להסביר "את לא נערה רגילה כמו כולם היילי. לא סתם ילדה רגילה במשפחה רגילה, עם חיים רגילים. את שונה" היילי נרתעה. היא ידעה טוב מאוד שהיא שונה מבני גילה. קצת מוזרה לפעמים, לא ממש מקובלת, לא מישהי שישימו לב אליה כל כך. קצת כמו... פרח קיר. אבל הוריה מעולם לא דיברו איתה על הנושא הזה, לפחות לא בצורה מעליבה שכזו. " א... אני, אני לא מבינה, למה את מתכוונת?" " זה הולך להיות ארוך" נאנח אביה "אז תשמעי, אנחנו, אני ואביך לא סתם אנשים רגילים. אנחנו חלק ממסדר שומרי האבנים. וכך גם הורינו לפנינו, והוריהם לפניהם וכן הלאה וכן הלאה. כל אחד מאיתנו שומר על אבן אחרת, כבר אלפי דורות." "אבן? אתם שומרים על אבן?" היילי חשבה שהיא אולי שמעה לא נכון. למה שמישהו ישמור כל כך בקפידה עם סתם אבן טיפשית? "זו לא סתם אבן טיפשית" אמר מקס, כאילו קרא את מחשבותיה "אלה אבני כוח, כל אחת מסמלת תכונה או שתיים מסוימות. הנה, אתן לך דוגמה. המשפחה שלי שומרת על אבן האומץ, אבן האזמרגד, ומשם קיבלת את צבע עינייך. משפחתה של אימך שומרת על אבן החוכמה, אבן הטופז. יש עוד כשש אבנים אחרות, שנמצאות בשמירת משפחות אחרות. לפעמים השמירה מתפצלת לכמה משפחות, שתיים או שלוש, ולכן יש אנשים, ילדים, בדרך כלל, שנלקחים, אך עדיין יש שמירה על האבן שלהם מצד המשפחות האחרות. כשהשמירה מתפצלת, יש משפחה אחת שהיא השומרת הראשית, והמשפחות האחרות לא נמצאות בשמירה עד שהמשפחה המרכזית צריכה את עזרתם" "אנחנו המשפחה היחידה ששומרת על האבנים שלנו?" היילי תהתה אם יש עוד מישהו שדומה לה מבחינת תכונותיה, שכנראה נגרמו מהאבנים, אם יש עוד משפחה ששומרת על האבנים, זה לא הופך אותם לקרובי משפחה? "לא היילי, על האבנים שלנו אנחנו היחידים ששומרים. ובגלל זה אצלנו הן מעט יותר חזקות. גם יש אבן מכל צד במשפחה וגם אין משפחה נוספת, מה שהופך את שתי האבנים לשייכות רק למשפחה שלנו ובעלות עוצמה גדולה יותר". היילי הרגישה שמוחה מתפוצץ. מה כל הקטע הזה של האבנים? איך הן נוצרו? כמה זמן כבר כל זה קורה? למה הוריה הסתירו את זה ממנה כל הזמן הזה? אבל היא כבר לא יכלה יותר, היה לה כבר יותר מידי מידע. "אני מצטערת, אני לא יכולה יותר. אני צריכה הפסקה. אני הולכת לאכול משהו" "לא את לא יכולה, לא עכשיו. עוד יש כל כך הרבה שצריך ל-" "עזוב אותה מקס" אמרה דיינה "תן לה ללכת. אל תשכח איך אתה הרגשת כשסיפרו לך" נראה היה שמקס רצה להמשיך להתווכח על זה, אבל לבסוף נאנח והסכים להיילי ללכת . היילי פתחה את הדלת והלכה למטבח. וויליאם, אחיה הקטן של היילי ישב על הספה ושיחק בלגו שלו תוך שהוא עושה את קולותיהן של דמויות הלגו ומפוצץ את טירותיהן בקולות פיצוץ. "היי ווילי" וויליאם הרים את ראשו ממשחק הלגו שלו. "היילי!!!" צעק ווילי בשמחה וחשף חיוך חסר שתי שיניים קדמיות. הוא קם בבת אחת ורץ לחבק את היילי. היילי חיבקה אותו חזרה ופרעה את שיערו הבלונדיני. הוא הרים את ראשו והסתכל עליה בעיניו האפורות הבהירות והגדולות.
"תראי את הטירה שבניתי! ד"ר רשע בחיים לא יצליח לעבור אותה!" "אני בטוחה בזה" אמרה היילי. "רוצה לשחק איתי?" שאל וויליאם "אני אתן לך להיות הגיבור האהוב עלי" "הייתי שמחה ווילי, אבל יש לי כמה דברים לעשות"
YOU ARE READING
מסדר האבנים (מוקפא לבינתיים)
Fantasyמאז הבחירות החדשות, היילי חיה בפחד. היא צריכה להישאר כל היום בחדרה מבלי לצאת כמעט. זה ככה כבר שנה בערך. ונמאס לה. לגמרי. נמאס. לה.