מסדר האבנים (מוקפא לבינתיים)

אין לי מושג איך לקרוא לפרק הזה

היילי התעוררה בבת אחת, מתנשפת
ושטופת זיעה. סיוט. עוד פעם.

מאז שהגיעה, היו לילות מעטים כל כך שישנה בהם כמו שצריך, והיא כאן כבר חודש.
היילי קמה מהמיטה והלכה למקלחת.
היא פשטה את כתונתה ותחתוניה והניחה אותם על השולחן הקטן שליד הכיור.
היילי פתחה את הברז וזרזיף מים קרירים התחיל לזרום.
היא שטפה את פניה ואת גופה, שוטפת את הזיעה מעליה.

היא הזיזה את השמיכה ונכנסה חזרה למיטה, מקווה שתצליח לחזור לישון. כעבור לפחות ארבע שעות היילי נרדמה לבסוף.

* * *

דפיקה על הדלת. חסרת סבלנות. רגל רוקעת שוב ושוב במהירות על הרצפה.
היילי הרימה את השמיכה מראשה והסתכלה על הדלת שלה.
היא נאנחה וקמה לאט מהמיטה, גוררת רגליים לדלת.
פרצופה הזועף של בוורלי הופיע בפתח.
"מה?" אמרה היילי, עדיין חצי ישנה.
"את ישנה כבר שעות. תיכף אוכלים ארוחת צהריים והיום תורנו לקנות מצרכים. תתארגני". היילי הסתובבה והסתכלה בשעון שליד מיטתה: 12:30. היא ישנה משבע בבוקר עד עכשיו. לא מספיק.
היילי הסתובבה חזרה לדלת וראתה שבוורלי כבר הלכה. היא סגרה את הדלת והתלבשה.
אחרי שהתארגנה היילי יצאה מחדרה והתיישבה לשולחן לארוחת הבוקר שלה שכבר התקררה.
בוורלי העמיסה על ידיה שני סלים ונתנה להיילי את השלושה הנותרים.
הן יצאו החוצה והתחילו ללכת, בשקט, בלי שאף אחת תוציא מילה.
כעבור כמה דקות גשם החל לטפטף, וחיוך קטן עלה על פניה של היילי.
היא כל כך התגעגעה לגשם. היא כל כך התגעגעה להכל.
מהרגע שהיילי הגיעה לבונקר, היא ניצלה כל זמן שיכלה כדי לצאת החוצה. לראות שוב את הטבע, שהייתה רגילה לראות כל יום דרך חלון חדרה.
היילי קלטה פתאום שבוורלי מסתכלת עליה.
"מה?" "למה את מחייכת לעצמך כמו אידיוטית?" אמרה בוורלי ועשתה פרצוף.
היילי קפצה אגרופים והתאפקה בכל כוחה שלא להחטיף לבוורלי. היא המשיכה ללכת ולא אמרה מילה.
כעבור כמה דקות הן הגיעו לקצו של היער, ונכנסו לעיירה.

השוק היה שקט, ומעט אנשים היו שם. הגשם התחזק, והיילי ובוורלי נרטבו כולן.
"בואי נעשה את זה מהר. הגשם הורס את השיער שלי" אמרה בוורלי והעבירה יד בשערה. היילי גלגלה עיניים. היא נלחמה בדחף להאט את קצבה בכוונה.
הן הגיעו לדוכן הקבוע שבו תמיד קנו, אבל המוכר לא היה שם.
בוורלי חשקה את שיניה וקפצה אגרופים "למה דווקא עכשיו הוא חייב להיעלם האידיוט הזה?!"
ואז בוורלי קפאה במקומה. היא הסתובבה לאט וראתה מולה בחור חסון וגדול, עורו כהה ושיערו גוונים של חום ובלונדיני. עינו היו שילוב בין ירוק לחום לצהוב, והיילי לא הצליחה להפסיק להסתכל עליהן.
הבחור חייך ופניה של בוורלי הפכו אדומות כמו עגבניה.
"היי. אני סאלי, אני מחליף היום את המוכר האידיוט הזה." הוא אמר, והיילי ידעה שהולך לקחת להן הרבה מאוד זמן.
"בוורלי" היא אמרה והושיטה יד, פניה עדיין אדומים מעט.
כמובן, היילי לא יכלה להאשים אותה. סאלי היה נאה מאוד, אבל הן באו לקנות אוכל, ובקרוב הן יצטרכו לחזור.
אבל בוורלי וסאלי בשלהם. הם מדברים ומדברים, והיילי עומדת שם ומחכה.
בינתיים הגשם מתחזק, וסאלי מושיט לבוורלי מטרייה. הוא שם לב לפתע להיילי, שספוגה כולה במים, ונותן לה את מטרייתו. בוורלי מתעקשת שיישאר יבש ומצליחה לשכנע אותו לעמוד יחד איתה במטרייה.