מסדר האבנים (מוקפא לבינתיים)

היא לא היחידה

"... מי את ומה את עושה כאן" הנער החזיק בצווארה של היילי בחוזקה. איך הוא ציפה שתענה לו אם הוא חונק אותה?. "אני אחזור על עצמי, למקרה שלא הבנת. מי את, ומה את עושה כאן?!" היילי לא ענתה. "עזוב אותה מייקל, אתה חונק את הילדה, איך בדיוק היא תענה לך?" אמר קול מאחור. היילי הנהנה להסכמה. הנער בשם מייקל מלמל משהו בכעס ושחרר את היילי בבת אחת. היא נפלה על ברכיה והתחילה להשתעל. היא התנשפה כמה דקות עד שהרגישה שמספיק אוורי נכנס לריאותיה. "יופי. עכשיו, את מוכנה לענות על השאלה שלי?" היילי כבר הצליחה לראות את האנשים בחדר. כולם היו נערים, בערך בגילה. מייקל, הנער שחנק אותה היה אולי שנה או שנתיים מעליה, נער שרירי וגבוה עם שיער חום חלק ועיניים כחולות בוהקות שהיה אפשר ממש לשקוע בהן במשך שעות. היא הסתכלה על השאר. הנערה שדיברה מקודם הייתה כהת עור עם שיער חום מתולתל ארוך יפהיפה ועיניה היו חומות עם מעט גוון סגלגל. היא הייתה לבושה בסגנון שהיילי מעולם לא ראתה. כאילו המציאה אחד כזה לעצמה. היו לה כמה פסים סגולים בשיער שנראו מדהים עליה והתאימו לעיניה. היא עברה להסתכל על שלושה האחרים שנשארו, אך מייקל קטע אותה "תקשיבי, מי שלא תיהי, אין לי ממש סבלנות עד שתחליטי לענות על השאלה שלי, ואם לא תעני בזמן הקרוב, אני אגרום לך לענות בכוח" "אוי נו באמת מייקל, יש דרך אחרת לעשות דברים כאלה!" נזפה בו הנערה ממקודם "איב, אני נשבע לך שאת- לא משנה. הנה, בבקשה, נראה אותך מוציאה ממנה תשובה" אמר מייקל בכעס. הנערה התקדמה לכיוון היילי והתקרבה לאוזנה. "היי, אני אוולין, או איב, אם תרצי. נעים מאוד. אני מצטערת על ההתנהגות שלו. לפעמים הוא ממש אידיוט. אבל הוא צודק הפעם. כדאי מאוד שתעני לנו על השאלות שלנו, אנחנו לא ממש אוהבים שמישהו פולש לשטח שלנו ולא נותן קצת מידע. מה את אומרת? תשתפי פעולה?" איב התרחקה ממנה מעט והיילי הנהנה. "קוראים לי היילי מונטפרי, ואני כאן כי ברחתי ממישהו, מצטערת. לא ידעתי שאתם נמצאים כאן." מייקל נראה מופתע שאוולין הצליחה לשכנע את היילי לדבר. נראה שהוא מעט כועס שהוא לא הצליח. "ממי ברחת?" הוא שאל "אני, אממ..." היילי לא הייתה בטוחה שכדאי לה לענות לשאלה. ומה אם הם משתפים איתם פעולה וישלחו אותה ישר לסטיילרים שיביאו אותה למקרוס, שיביא אותה לסופה? "עזבו את הילדה, היא בטח סתם שיחקה איזה משחק מטופש של מחבואים ומקרה מצאה אותנו" אמרה מישהי מאחורה. היילי הרימה אליה את מבטה בגועל "אם את חושבת שאני כל כך מטומטמת בשביל לצאת לשחק בחוץ בזמן שמקרוס והסטיילרים המטופשים שלו מסתובבים בחוץ, ועוד להסתובב ביער ובמקרה ליפול לכאן, משהו אצלך כנראה ממש דפוק בראש" הנערה הסתכלה המומה על היילי, מישהו לידה גיחך. מייקל ואיב הסתכלו אחד על השניה. "מה אמרת על מקרוס והסטיילרים?" שאל מייקל. "שום דבר. רק שהם מטופשים" "את זה שמעתי, אבל למה את חושבת ככה? את יכולה לבטוח בנו, קדימה, תגידי" דחק בה מייקל "הסטיילרים, הם רודפים אחרי" "ואת יודעת למה הם רודפים אחרייך?" שאל מייקל לאט, כאילו היילי איזו ילדה מפגרת שלא מבינה כלום "אני אדע לענות על השאלה גם אם לא תשאל אותי כאילו אני ילדה בת שלוש" החזירה לו היילי "חצופה יש לנו פה, הא?" אמר מישהו מאחורה "אוקיי, קרטר, אני נשבע לך, שאם עוד פעם אחת תפריע לי אני אחנוק אותך למוות, ובחיים יותר לא תזכה לאכול את הפנקייקים שלי" קרטר עשה פנטומימה של סגירת שפתיים עם מפתח, והעמיד פנים שהוא זורק את המפתח הכי רחוק שיכל "יופי. עכשיו, אני אשאל אותך כאילו את לא ילדה בת שלוש, את יודעת למה הם רודפים אחרייך?" "פגשתי אתכם רק לפני כמה דקות, אני לא ממש בוטחת בכם מספיק בשביל לספר לכם" "זה קשור איכשהו לאבנים?" שאל קרטר "לעזאזל איתך קרטר!" אמר מייקל בכעס "מצטער... אני בכל זאת אקבל פנקייקים נכון?"שאל קרטר בתמימות "תעשה טובה לכולנו ותסתום" אמרה אוולין. "את האמת, זה כן קשור לאבנים..." כולם הסתובבו להיילי בבת אחת "זה, זה כן?" שאל מייקל "כן" אישרה היילי "איזו?" "סליחה?" היילי לא הבינה את השאלה. אבל אז היא קלטה שדווקא כן הבינה למה הוא התכוון. ולרגע הייתה לה הרגשה שהיא מבינה כל מה שקורה פה "איזו אבן?" השלימה אוולין את שאלתו "אבנים" תיקנה אותה היילי. עכשיו כולם היו עוד יותר המומים "אבנים, אמרת?" שאל מייקל, המום "כן. חוכמה ואומץ. טופז ואזמרגד" כולם החליפו מבטים ביניהם. "דני, קח אותה לבדוק. תודיע לנו מה התוצאות" פקד מייקל "אין בעיה" אישר דני. היילי לא שמה לב אליו קודם לכן. הוא כלל לא דיבר כל בזמן הזה, כאילו סתם עמד שם לנוי. "בואי אחרי" אמר דני והוביל את היילי לחדר אחורי מואר באור לבן כמו של בתי חולים. הוא הושיב אותה על מיטת ניתוחים, כמו בבית חולים, שהייתה נוחה למדי, חיבר אליה כמה חוטים והדליק מחשב שהיה מונח על השולחן בצד החדר.
"אז... מה בדיוק אתה עושה?" שאלה היילי "בודק אם מה שאת אומרת נכון" אמר דני בהיסך דעת, תוך שהוא בודק נתונים במחשב שלו "באמת, הלוואי והייתי משקרת. הלוואי וכל זה לא היה אמיתי, סתם איזה חלום רע, ובבוקר אני אתעורר בבית עם ההורים שלי ואחי" "כן טוב, חבל שזה אמיתי, ושאת לא הולכת לראות אותם בבוקר, או לצערי כנראה גם בזמן הקרוב..." היילי נאנחה. היא ידעה את זה, היא ידעה שהיא לא הולכת לראות אותם בזמן הקרוב, או אולי אי פעם. "מצטער. לא התכוונתי, לא הייתי צריך להגיד את זה" הצטער דני "זה בסדר". "טוב, זהו זה. בדקתי הכל, את יכולה להוריד את החוטים ממך" דני כיבה את המחשב ועזר להיילי להוריד את החוטים. "מה עכשיו?" שאלה היילי "לא יודע. אני מניח שתישארי כאן איתנו. זה המקום הכי בטוח בשבילך ובשבילנו. אני לא יודע איפה היית כל הזמן הזה, אבל זה שלא נתפסת עד עכשיו, זה רק מזל" "מצטערת על גסות הרוח, אבל, אתה חייב להיות כזה שלילי?" דני הסתכל עליה במבט כועס. "כן. כן אני חייב. ואם יש לך בעיה עם זה, את מוזמנת להסתלק מכאן ולעולם לא לחזור" היילי נרתעה. היא רצתה לענות לו, להחזיר לו באיזו הערה עוקצנית או משהו, אבל החליטה פשוט לשתוק. היא יצאה מהחדר מבלי לחכות לדני. כולם היו שם, מחכים לתשובה. "איפה דני?" שאל מייקל ברגע שראה את היילי "הוא עדיין בפנים. נחמד לראות גם אותך שוב" מייקל התעלם מההערה של היילי והלך לכיוון החדר בו דני היה "היי" לחשה איב, כדי שמייקל לא ישמע. היילי הסתובבה אליה ואיב הצביעה על הכיסא שעליו ישב מייקל. היילי חייכה והתיישבה עליו "נו?" "נו מה?" שאלה היילי "מה הוא אמר? התוצאות חיוביות?" היילי הנהנה. "את יודעת," אמר קרטר "שזה לא ממש הגיוני לשאול אותה. גם אם התוצאות היו שליליות, היא הייתה אומרת שהן חיוביות. ככה היא טענה מלכתחילה" "אוי תסתום" ענתה איב "מה? מה שנכון נכון" אמר. אוולין הסתובבה אליו עם מבט רצחני בעיניים "ו... אני אסתום עכשיו". מייקל ודני יצאו מהחדר. כולם הסתכלו עליהם בציפייה לתשובה. "חיובי" אישר דני. כולם הפנו בבת אחת את ראשיהם לכיוון היילי "היי, אל תסתכלו עלי, אני ידעתי שזה נכון" "מי אמר לך? ולפני כמה זמן? ו, רגע, זה הכיסא שלי שאת יושבת עליו?" שאל מייקל. איב גיחכה לעברו
"אז חזרנו לשאלות? ההורים שלי אמרו לי. אני לא זוכרת לפני כמה זמן בדיוק, אבל שבוע אחרי שהם סיפרו לי מקרוס היה במרחק בית אחד מאיתנו, אז הם שלחו אותי לאיזה בית קטן ועלוב, מרוחק מכולם, והייתי שם בערך חצי שנה". היילי קלטה פתאום כמה זמן כבר כל זה קורה, פתאום היא הבינה שהיא חיה בצורה הזו כבר חצי שנה. כולם החליפו מבטים ביניהם
"נו, אז מה עושים איתה עכשיו?" שאלה הנערה, המעצבנת הזאת עם ההערה הטפשית ממקודם. היא היחידה שהיילי עוד לא הכירה את שמה, ועוד לא ממש דיברה איתה, והיא העדיפה שכך זה ישאר.
"היא נשארת כאן איתנו" ענה לה מייקל
"איב, תראי לה את החדר שלה". הוא פנה להיילי "אני כבר מכין אותך, יש לי עוד הרבה שאלות שעוד לא שאלתי אותך, ואל תצפי שאשכח אותן ואעזוב אותך לנפשך" הוא אמר והלך, כנראה לחדרו. "קדימה, אראה לך את החדר" אמרה אוולין ומשכה בזרועה של היילי כדי שתבוא אחריה. הן נכנסו לחדר קטן, נחמד, קצת יותר גדול מהחדר שהיה לה בבית המאולתר שלה. לא היה שם כמעט שום דבר. הקיר היה עשוי באותה צורה כמו כל קירות החדרים שהייתה בהם עד עכשיו היו, אדמה קשה ועליה מרצפות קטנות, כמו אלה ששמים באמבטיה כדי שהקיר לא יירטב. הן היו בצבעים וגדלים שונים, אך הצליחו להתאים אותן בגודל איכשהו. היו תלויים על הקיר שני ציורים, הם הזכירו לה את האישה הזקנה שפגשה. לא הייתה שם מיטה או ארון, או כל דבר שמאפיין חדר שינה. היילי תהתה על מה היא אמורה לישון בדיוק "לא ממש תכננו שתגיעי, אז החדר עוד לא מוכן" אמרה איב, כאילו ידעה שעל זה היילי חושבת "נלך להביא לך מיטה ואת כל שאר הדברים היום בערב" "באמת תהיתי על מה אני הולכת הולכת לישון בלילה. למרות שהרצפה נראית לי ממש נוחה" איב צחקה "היי, מצטרת על ההתנהגות של השאר, הם יכולים להיות לפעמים קצת... טוב, קצת הרבה מעצבנים" היילי חייכה "תוכלי אולי להכיר לי את כולם? יהיה מוזר אם לא אדע מי זה מי" "בטח!" אמרה איב "אני אשמח, זה ממש כמו לרכל עליהם, והאמת, שחסרה לי קצת רכילות" איב חייכה, והיילי צחקה מעט.
"טוב, בטח כבר שמעת את השמות של כולנו, אבל בכל זאת.
אז ככה: ה"מתחקר" זה ששאל אותך את כל השאלות המעצבנות, זה מייקל. בן 18 תיכף. הוא סוג של המנהיג שלנו. הוא מקבל את כל ההחלטות וכל פעם שאנחנו יוצאים החוצה, לקחת אוכל או משהו, הוא נותן את הפקודות ואומר לכל אחד מה לעשות ומה לקחת. הוא הכי חתיך מכולם פה, בטח שמת לב" היילי חייכה. היא הרגישה שהיא מסמיקה, ואוולין דחפה אותה קלות עם מרפקה
"קרטר, בן 17 וחצי, הוא הגאון של החבורה, אבל רוב הזמן הוא ממש אידיוט. הוא עמוק בכל הקטע הזה של הטכנולוגיה, ומתמטיקה ושעמום כזה, אבל כשלא צריך לתקן או לסדר או לחשוב, הוא די מטומטם. הוא ומייקל חברים הכי טובים בערך מגיל אפס, בלתי נפרדים". היילי שמה לב לזה, קרטר באמת התנהג די טיפשי, והיא ממש יכלה לראות אותו, הליצן שבחבורה, ואת מייקל, שהיה כל כך רציני כל הזמן הזה מסתדרים בצורה מושלמת אחד עם השני. "דניאל, בן 16, זה שבדק אותך, הוא הרגיש שבנינו. אף אחד לא יודע מה קרה לו או מאיפה הוא בא, הוא לא מרבה לדבר ולא נותן על עצמו יותר מידי פרטים אישיים. אה ו, אל תקראי לו דניאל אף פעם, אף אחד לא יודע למה, אבל מסיבה מסוימת הוא שונא שקוראים לו ככה, ומתעקש שנקרא לו רק דני.
בוורלי, בת 17, הבלונדינית חסרת המוח שחושבת שהיא מושלמת, היא, כמו שבטח שמת לב, הבחורה המעצבנת. תמיד יש לה מה להגיד, וזה תמיד חייב להיות איזו הערה עוקצנית או משהו ממש מטומטם או מעצבן. היא וקרטר סוג של אויבים מושבעים. הם תמיד רבים אחד עם השניה. לא יודעת למה" מסיבה מסוימת, כשאיב אמרה שהם אויבים מושבעים, הדבר היחיד שהיה להיילי בראש זה את שניהם נמצאים בדו קרב כמו במשחקי המחשב או בסרטים, רצים אחד לעבר השניה בצרחות קרב.
"ואחרונה חביבה, הכי יפה, חכמה, מצחיקה, הורסת, ובקיצור מושלמת, אני" היילי הסתכלה על איב לרגע, ואז התחילה לצחוק, גם איב צחקה איתה.
"בקיצור, כמו שתחלתי להגיד, אחרונה חביבה זאת אני. קוראים לי אוולין, או בקיצור, איב, כמו שכבר אמרתי לך, ואני בת 16 וחצי. לפי מה שכולם אומרים לי, אני סוג של הדבר היחיד שעוצר אותנו מריב עד המוות, אני הדבק בין כולם.
ועכשיו, אחרי שסיפרתי לך על כולם, הגיע הזמן לקבל קצת פרטים עלייך. אז קדימה אחותי, שפכי הכל." היילי חייכה, והתחילה לדבר.
"טוב, אז קוראים לי היילי, ואני החדשה שבקבוצה. ומכיוון שאין לי ממש מה להגיד על עצמי בתוך החבורה הזאת, אני אספר על הדברים המשעממים יותר. אני בת 17 עוד מעט, ויש לי אח קטן בן 6, וויליאם, ואמא ואבא" היילי סיימה לדבר והסתכלה על איב. "זהו? זה הכל? כאלה חיים משעממים יש לך? טוב, ברוכה הבאה לחיי האקשן החדשים שלך, בהם כל פעם שאת יוצאת להביא קצת אוכל מסכן, את כמעט גורמת לעצמך להיהרג. מקווה שתאהבי את זה ככה." "כן, גם אני".
להיילי היו עוד כל כך הרבה דברים לשאול, אבל אז מייקל קרא לכולם להתקבץ ביחד.
"אוקיי חבר'ה, אז ככה: בוורלי ואיב, אתן הולכות להביא היום אוכל, אני ודני נלך להביא דברים לחדר של, היילי נכון?" היילי הנהנה ומייקל המשיך בדבריו. הוא הסתכל על קרטר וחשב לרגע "קרטר, אתה נשאר כאן עם היילי" "איזה כיף לי, אני בתפקיד הבייביסיטר" קרטר חייך חיוך מזויף והסתובב לכיוונה של היילי. היא ראתה שהוא מסתכל עליה, אבל העמידה פנים שלא שמה לב.
מייקל לקח כמה סלים ונתן אותם לאיב ולבוורלי "קדימה צאו" בוורלי נאנחה, לקחה את הסלים והתחילה לתפס במעלה הסולם כדי לפתוח את הדלת אל היער. מייקל הושיט לאוולין כסף והיא לקחה אותו ואת הסלים ויצאה אחרי בוורלי.
מייקל ודני יצאו אחרי הבנות וסגרו את הדלת. עכשיו נשארו רק היילי וקרטר, לבדם.
"טוב אז..." "אוקיי תקשיב, תלשתם אותי מהשגרה הלא ממש מדהימה שלי לאחת שנראית לי אפילו גרועה יותר, עם אנשים שרק עכשיו הכרתי, אז אני מבקשת ממך, תעשה לי טובה ותעזוב אותי בשקט, אני הולכת לחדר היפה והנחמד שלי, לשבת על המיטה הנוחה שעדיין אין לי. תודה." היילי הסתובבה והתחילה ללכת לכיוון החדר שלה.
"זה הדבר היחיד שמונע מאיתנו להשתגע" "מה?" היילי הסתובבה חזרה לכיוון קרטר "לדבר, לתקשר אחד עם השני, זה הדבר היחיד שמונע מאיתנו להשתגע פה לגמרי, או לפחות ממני" "על מה את מדבר?" שאלה היילי, לא בטוחה שהצליחה להבין למה קרטר מתכוון "תראי, אנחנו נמצאים כאן כמעט כל היום, רק בערב אנחנו יוצאים לקחת אוכל, אנחנו נמצאים בבונקר העלוב הזה מאז חודשיים אחרי הבחירות. אני ומייקל ידענו כבר לפני כן, על האבנים ועל מקרוס, והתחלנו לבנות את הבונקר. בערך שבוע לפני יציאת החוק המטופש ההוא, פגשנו את אוולין ואת דני, וצירפנו גם אותם אל הבונקר. חודש אחרי כן בוורלי הצטרפה, הוריה שלחו אותה כי המשפחה השומרת המשנית שלהם כמעט איבדה את בנם כשמקרוס הגיע לביתם. אז תחשבי, אנחנו כאן מאז, ואין שום דבר שיעסיק אותנו חוץ מאוכל ואנחנו עצמנו." קרטר, שכל הזמן הזה היה מצחיק, או ציני, או איך שלא תקראו לזה, לבש עכשיו פנים רציניות לחלוטין, ובצדק. היילי ניסתה לתאר לעצמה איך זה, להיות ככה כל כך הרבה זמן, תקוע, מתחת לאדמה, כך שאפילו לא ניתן לראות אור יום, וכל הזמן הזה, צריך למצוא תעסוקה, כדי לא להשתגע. היא עכשיו הבינה למה זה קשה כל כך.
"אני מצטערת, אתה צודק, נראה שלדבר זה הפתרון היחיד הא?" "כן" נאנח קרטר "תגיד," שאלה היילי "חשבת פעם על לקרוא כשמשעמם?" קרטר הסתכל עליה במשך כמה שניות וחיוך עלה על פניו "לקרוא? זה הדבר הכי משעמם ששמעתי אי פעם" "חשבתי שאתה הגאון כאן, אתה לא אמור להיות זה שיושב כל היום ורק קורא?" עקצה אותו היילי, היא התיישבה מולו על הפוף שהיה מונח שם. "אה, אז החכם חייב להיות חנון ולקרוא כל הזמן?" "בהחלט. איך תהיה חכם אם לא תקרא?" אמרה היילי "אני חכם כי ככה נולדתי, את לא יכולה למנוע את זה" נדמה היה שקרטר רק מבקש שהיילי תמשיך להציק לו באמירות האלה. אם הוא רוצה קרב עקיצות, זה מה שהוא יקבל "אה, אז נולדת פשוט גאון הא? חבל שעם כל מתנה באה גם קללה" "קללה את אומרת, אם כך, מה הקללה שלי?" "אני לא רוצה לפגוע בך, נדמה לי שממש תתחיל לבכות כמו תינוק אם אגיד לה מהי" "הו לא, אני לא בוכה, אני חכם מידי בשביל לבכות" "טוב, אז אגיד לך. הקללה אצלך היא רמת הכיעור הלא יתוארת שמרוחה עליך מכף רגל ועד ראש" קרטר התחיל לבכות בכי מזויף "אתה רואה? אמרתי לך שתבכה" "לא לא לא, אני לא בוכה בגלל מה שאמרת כרגע, אני בוכה מכיוון שזה פשוט עצוב כמה שאת טועה" "אה כן? אתה חושב שאני טועה? תוכיח" "בשמחה" ענה קרטר
הוא קם בבת אחת מהכיסא שישב עליו ומשך את היילי מהפוף שישבה עליו. הוא תפס בידה והוביל אותה לקצה החדר.
"תישארי כאן ואל תזוזי" אמר והלך רגע לאחד החדרים.
היילי חיכתה שם כמה דקות ואז ראתה את קרטר יוצא מהחדר, עטוף בבד ארוך ושחור שכיסה את כולו. הוא הלך לקצה השני של החדר ועמד שם במשך כמה שניות עם הבד עליו, תוך שהוא מנענע את האגן כמו בחורה.
היילי הסתכלה עליו בחיוך ולא הבינה מה בדיוק הוא מנסה לעשות, ואז הוא הוריד את הבד והסתובב אל היילי עם הראש ואז עם כל הגוף. על צווארו היה צעיף נוצות ורוד צעקני והוא לבש שמלה צהובה זוועתית שהבליטה יותר מידי את גופו הגברי. הוא נעל נעלי עקב בצבעים שונים כשכל אחת מהן בגובה שונה. על הראש שלו היה משהו שכנראה היה אמור להיות כתר ומהכתף עד האגן היה דף נייר מקומט מעט שהיה כתוב עליו 'מלכת היופי של אורגון' בכתב מזעזע. הוא כיווץ את השפתיים לצורת פה של דג והתחיל ללכת לכיוון היילי תוך שהוא מענטז והולך עקום בגלל גובהם השונה של העקבים. היילי בהתה בו כמה שניות ואז פשוט התפוצצה מצחוק. קרטר התאפק לא לצחוק גם הוא כדי להישאר בדמות מלכת היופי ולא להפוך למלך הטמטום והמשיך ללכת כאילו הוא מדגמן להיילי.
היילי לא הצליחה להפסיק לצחוק, בטנה כבר כאבה מרוב שצחקה, והיא פשוט נפלה על הרצפה בוכה מרוב צחוק.
קרטר כבר לא הצליח להתאפק והתחיל לצחוק גם הוא. זה גרם לו לאבד שיווי משקל והוא נפל עם הפרצוף ישר לתוך הפוף שהיילי ישבה עליו מקודם. הם צחקו וצחקו, עד שכבר נגמר להם הצחוק.
"את רואה? הוכחתי לך. אני לא מכוער כמו שאת טוענת. אני מלכת היופי של אורגון" אמר תוך שהוא מצביע על הנייר שעליו היה כתוב זאת ועל הכתר. "זה בהחלט נכון. אני טעיתי, ואתה צדקת. אבל עכשיו, אני מוכרחה לדעת, מאיפה הבגדים המזעזעים שלבשת, ושל מי העליים האלה??" קרטר חייך והסתכל על השמלה והצעיף, הוא הרים מעט את רגליו כדי להסתכל על הנעליים. "הכל של בוורלי. כשהוריה שלוח אותה הנה, היא הגיעה עם מזוודה ענקית, שתאמיני או לא, הייתה מלאה רק בבגדים ונעליים. היא התעקשה לקחת הכל איתה, שאם כבר היא תמות, לפחות שתמות בסטייל, כשהיא לבושה בבגדים שלה, ולא במה שאנחנו איכשהו מצליחים לתפור או קונים בזיל הזול. פעם אחת, איב לקחה לה חולצה, ובוורלי פשוט השתגעה. כל הפנים שלה נצבעו באדום והיא התחילה לצרוח כמו משוגעת" היילי גיחכה "אני ממש יכולה לדמיין את זה קורה" קרטר חייך, נראה שגם הוא חושב על זה, אבל אז פתאום הוא קלט משהו ופנה חזרה להיילי.
"ולכן, מה שלא תעשי, את לא, אבל לא מספרת שום דבר ממה שקרה כאן לבוורלי. ואם כבר מדברים, כדאי שאחזיר הכל למקום לפני שהיא חוזרת. אני לא רוצה עוד פצצת אטום כאן כמו שאז הייתה" הוא אמר וקם מהרצפה, הלך לחדרה של בוורלי והתחיל לארגן הכל חזרה.
מאז שהייתה בביתה עם הוריה, זאת הייתה הפעם הראשונה שהיילי צחקה כך.