מסדר האבנים (מוקפא לבינתיים)

האישה והציור

*דינג דונג דינוג דונג*
היילי התנערה בבת אחת. השעה הייתה כבר אחת בצהריים, היא ישבה כך וחשבה מהבוקר. ברגע שהפסיקה לחשוב היילי קלטה כמה רעבה היא. "טוב, ברור, מן הסתם אהיה רעבה אם לא אכלתי ארוחת בוקר" היילי קמה והלכה לאכול. היא פתחה את המקרר הקטן שבקצה חדרה, ומיד ידעה שעל ארוחת הבוקר תצטרך לוותר. וכנראה גם על ארוחת הצהריים. וכנראה גם על ארוחת הערב.
המקרר היה ריק. לא נשאר שום אוכל, רק כמה טיפות חלב בודדות וחצי מלפפון שכבר התחיל להעלות עובש. "נהדר. פשוט נהדר. זה בדיוק מה שהייתי צריכה" היילי נאנחה והלכה לנעול את נעליה. לא הייתה לה ברירה אלא לצאת החוצה לקנות קצת אוכל. ובזמן האחרון, בכל פעם שהיא יצאה, הייתה לה הרגשה שעוקבים אחריה. שהם כבר יודעים איפה היא, ושזה רק עניין של זמן עד שיגלו על הבית שלה ויתפסו אותה. וזה יהיה הסוף. אבל לא הייתה לה ברירה, היא לא יכלה לוותר על אוכל היום. וגם אם כן, יש את מחר ומחרתיים ועוד שלושה וארבעה ימים, והיילי ידעה שהאוכל לא יביא את עצמו. אז היא יצאה.

* * * * *

היילי הלכה במהירות, מרכינה את ראשה כדי שאף אחד לא יזהה אותה. היא הגיעה לשוק והתחילה לחפש אוכל. היא עברה דוכני ממתקים תוך שהיא נועצת בהם עיניים, היא לא אכלה ממתקים מאז שנאלצה לעזוב את הבית. היא ו-וויליאם נהגו תמיד לשחק עם הממתקים, לחבר אותם ולבנות מהם כל מיני צורות. "את צריכה לקנות אוכל, לא לחשוב מחשבות. שכחת?" נזפה בעצמה היילי. היא המשיכה ללכת ומצאה דוכן עם ירקות ומוצרי חלב. היילי בחרה כמה ירקות ופירות, ולקחה חלב ושני סוגים שונים של גבינות. "25 בבקשה". היילי פתחה את ארנקה וקיללה בשקט. לא היה לה מספיק כסף "ואם אוריד את שתי הגבינות?" "15 פאנג". היילי בדקה שוב בארנקה, בתקווה שבאורך פלא נוסף לה עוד כסף לארנק, אך כמובן שהסכום לא השתנה. רק תשעה פאנג.
"תקשיבי, יש לי כאן תשעה פאנג ואני חייבת לקנות אועל. כבר לא נשאר לי כלום בבית. אין לי מה לאכול. את לא יכולה לעשות לי אישו הנחה קטנה?" "מצטערת" אמרה המוכרת "אין הנחות"
היילי הסתכלה על המוכרת בפנים כועסות ככל שיכלה, זרקה את סל הקניות לידיה של המוכרת והסתלקה. "מוכרת מטופשת" מלמלה לעצמה היילי "עם הבגדים והתכשיטים האלה יש לי הרגשה שלוותר על כמה שקלים לא היה מזיק לה בכלל" היילי המשיכה ללכת וכבר הגיעה לסוף השוק. היא נאנחה והתחילה לחזור הביתה.
"סליחה? ילדתי? את יכולה לעזור לי בבקשה?" היילי הסתובבה וראתה אישה זקנה סוחבת סלים על גבי סלים של קניות, עד שכל ידיה החלשות רעדו כל כך, שנדמה היה שעומדות ליפול מגופה יחד עם כל הקניות שהחזיקה. היילי מיהרה לעזור לה. היא לקחה את כל השקים והשאירה לאישה להחזיק רק את זר הפרחים שקנתה. "תודה רבה לך יקירתי" האישה חייכה אל היילי חיוך אסיר תודה "את בטוחה שאת יכולה לסחוב את כל השקים הללו בעצמך?" "בוודאי, חוץ מזה, לא אתן לך לסחוב את כולם. זר הפרחים מספיק" ידיה של היילי כבר פעמו מכאב אבל היא המשיכה לסחוב את השקים. "מה את עושה בשוק לבדך? איבדת את הורייך?" "לא ממש... באתי הנה לקנות מעט אוכל, אבל כנראה שהאנשים פה לא נחמדים כמו שחשבתי, ולא מוכנים לוותר אפילו על שקל"
"את צודקת בהחלט יקירתי" הסכימה איתה הזקנה "כבר אין להם כבוד כמו שהיה להם פעם. כשהייתי צעירה יותר, אם לא היה לי מספיק כסף, המוכרים היו מורידים את המחיר, כדי שאוכל לקנות את מה שרציתי" חבל שזה לא כך היום" נאנחה היילי. " הנה, זה כאן. היילי הרימה את עיניה וראתה בית קטן ונחמד, מקושט בשלל ציורים על כל קיר: הר האוורסט, יערות הגשם, ים המלח, מרבדים של שלל פרחים עם ארנבונים קטנים שרצים בדשא הירוק ועוד שלל ציורים של הטבע בשיא יופיו. "זה מדהים! את ציירת את כל זה?" "כן יקירה" חייכה האישה "להיות זקנה זה משעמם. חייבים למצוא עיסוק כלשהו" הן נכנסו הביתה והיילי הניחה את הסלים על השולחן. "תודה רבה רבה לך יקירה, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך" "אין בעיה. גם לי היה נחמד מאוד לדבר עם מישהו לשם שינוי" "אז את יתומה הא?" שאלה האישה "אפשר לומר..." היססה היילי. היא מעולם לא חשבה על עצמה כיתומה, פשוט, מורחקת מהוריה, או משהו כזה. "תרצי אולי להצטרף אלי לארוחה? גם לי אין כל כך עם מי להיות, וכבר הרבה זמן שלא אכלתי ארוחה עם מישהו" היילי לא דאגה, היא ידעה שיהיה בסדר. היא ראתה את האישה הזו בשוק מידי פעם, היא תמיד היתה נחמדה לכולם, גם לאלו שהתנהגו אליה בגסות. וחוץ מזה, לא היה לה אוכל, אז היא קפצה על ההזדמנות הראשונה שהיתה לה לאכול ארוחה כמו שצריך.

האישה הכינה תבשיל מעולה. היו בו על כך הרבה טעמים וכל כך הרבה צבעים של כל מיני מאכלים משולבים זה בזה בצורה מושלמת שגרמה לבלוטות הטעם של היילי לקפץ. היא גם הכינה סלט גדול מלא בירקות מכל כך הרבה סוגים, שהיו כאלה שהיילי אפילו לא הכירה. ושלא לדבר על המרק המעולה והעוף המדהים והעסיסי שנח על השולחן ורק חיכה שהיילי תאכל אותו. בעוד היילי זוללת מכל מטעם אפשרי שהיה על השולחן האישה ישבה לידה עם צלחת מרק גמורה וחצי עוף אכול וציירה. היא ציירה את מה שקה היום בשוק. אותה עם השקים הכבדים מנשוא ואת היילי מחייכת את חיוכה הגדול ורצה לעזרתה. היא המשיכה לציור אחר שלה ושל היילי מדברות ומצחקקות. היא ציירה את היילי מול ביתה המקושט המומה משלל הצבעים והציורים שהיו על ביתה. היא ציירה את היילי אוכלת את העוף ואת שערה נכנס מעט לצלחת המרק. היילי הייתה מהופנטת. הציורים של האישה היו פשוט מדהימים. כל פרט ופרט היו כל כך אמיתיים וכל כך מודגשים, שהציור נראה ממש אמיתי. האישה הרמיה את ראשה וקלטה שהיילי בוהה בציוריה. "אני רואה שאת אוהבת" היא חייכה "את רצינית? זה פשוט מדהים! מעולם לא ראיתי מישהו מצייר ככה!" "תודה יקירה. תרצי אולי שאצייר דיוקן שלך?" היילי חייכה "אני אשמח" האישה לקחה את היילי לסלון. היא גררה כיסא גבוה והציבה אותו בדיוק באמצע הסלון, בנקודה מושלמת בין האור לחושך. היילי עזרה םה להביא את בלוק הציור שלה ואת צבעיה ולסדר אותם מול הכיסא. היא הסתכלה על היילי לרגע, והתחילה לצייר.

היילי ישבה על הכיסא, זקופה. מסתכלת על האישה בסקרנות ומשתגעת כבר לראות את הדיוקן. האישה הסתכלה עליה כל כמה דקות והמשיכה לצייר, היילי ממש יכלה להרגיש עד כמה הציור מפורט ועד כמה הוא דומה לה. האישה סיימה את ציורה די מהר, ואישרה להיילי לקום מהכיסא ולראות את הציור. היילי קמה בהתרגשות וכשראתה את הציור נשימתה נעתקה. זאת פשוט היתה היא. כמו להסתכל על מראה שמדגישה כל פרט אפשרי כדי שכלום לא יתפספס. ביא לא האמינה שבכמה דקות האישה הצליחה ליצור העתק מושלם, פשוט מושלם שלה ואפילו בלי להתאמץ. "א... אני... אני לא, אני לא יודעת מה להגיד! זה פשוט מדהים! אפילו הבבועה שלי במראה לא מדויקת כל כך כמו הציור הזה!" "אני שמחה שאת אוהבת אותו יקירה" עיניה של הזקנה היו מלאות באושר. היילי הרגישה טוב כל כך עם עצמה. היא סוף סוף זכתה לבלות קצת עם מישהו שישמח אותה והצליחה גם לשמח אותו חזרה. היילי הביטה החומה לרגע, ולא הבינה מה קורה. השמש כבר שקעה. הערב הגיעה, והיילי בכלל יצאה מהבית בבוקר. חיוכה נעלם לאט. "אני מצטערת, אני באמת מצטערת, אבל אני פשוט חייבת ללכת. לא נעים לי פתאום להסתלק אבל אנ-" האישה הניחה יד על כתפה של היילי "זה בסדר יקירה. הכל בסדר. אני מבינה." היילי חייכה, והאישה החזירה לה חיוך " אני כל כך שמחה שקניתי הרבה מצרכים. אחרת מעולם לא הייתי פוגשת אותך, ילדה מדהימה שאת". האישה חיבקה את היילי "גם אני שמחה. זה היה היום הכי כיף שהיה לי כבר הרבה זמן".
האישה ארזה להיילי אוכל שהספיק לגדוד שלם, היא אמרה לה שזה יותר מידי, אך הזקנה התעקשה לתת לה את כל האוכל שארזה לה, שיספיק לה לכנה שיותר זמן.
"תבואי לבקר לפעמים, הא?" "בוודאי" ענתה היילי "בכל פעם שאוכל" היילי לקחה את האוכל ופתחה את הדלת. " חכי!" אמרה האישה לפני שהיילי הספיקה לצאת. היא הלכה רגע לסלון וחזרה עם הדיוקן של היילי. "שכחת את זה" תודה לך" אמרה היילי "על הכל". האישה חיבקה אותה פעם אחת אחרונה, והיילי יצאה לדרך.