מסדר האבנים (מוקפא לבינתיים)

זה כמעט היה הסוף

היילי פילסה את דרכה בין הקוצים. היא נשרטה מהם כל כך הרבה פעמים שרגליה דיממו. הירח היה הדבר היחיד שהאיר את דרכה, אבל האור לא היה חזק מספיק כדי שתוכל לראות לאן היא הולכת. היא זכרה שהיה שביל. שביל שבו היא והאישה הזקנה הלכו בו אל ביתה, אך היא לא ידעה איפה הוא. " נהדר" חשבה לעצמה היילי בכעס "אני אבודה ביער בלילה, וכל רגע יכול להגיח איזה סטיילר או חיה טורפת. בדיוק מה שהייתי צריכה" היא המשיכה להתקדם ולחפש נתיב פחות צפוץ וסבוך, או את השביל שיוביל אותה ישר לשוק ואז הביתה, ופתאום שמעה נהמה. ליבה קפא במקום. "לעזאזל!" היילי קיללה בשקט. היא ניסתה להתקדם בצורה הכי שקטה שיכלה, אך זה היה קשה מידי עם כל הענפים השבורים שהיו על הרצפה, וגרמו לכל צעד שלה להישמע כאילו היא דורכת על מיליוני פצפוצים שלא מפסיקים להרעיש. הנהמה התחזקה, ואז היילי ראתה את החיה.
הזאב חשף לעברה שיניים בפה מלא קצף. הוא התקדם לעברה לאט לאט תוך שהקצף נוטף מפיהו. היילי חיפשה משהו שתוכל לזרוק עליו, מספיק גדול שיעלף אותו, ואיתרה ענף עץ גדול ועבה, במרחק כמה צעדים בודדים ממנה. היא החלה להתקדם לעבר המקל תוך שהזאב עוקב אחריה ומגביר את נהמותיו. היילי הגיעה אליו. היא התקופפה בבת אחת לתפוס את המקל והטיחה אותו בפניו של הזאב חזק ככל שיכלה. הזאב יילל בקול, אך עדיין נשאר בהכרה. היילי הטיחה בו שוב ושוב את המקל, עד שהזאב כבר לא יכל לשאת את הכאב ונפל על רגליו. היילי הטיחה בו את המקל פעם אחת אחרונה, רק כדי לוודא שהוא באמת התעלף והתחילה לרוץ, לפני שיתעורר ויחזור לרדוף אחריה. היא רצה בין כל השיחים והקוצים, כל רגליה דיממו וקוצים ננעצו בבפצעים, עוד ועוד קוצים. אבל לא היה לה אכפת. היא רק רצתה לצאת משם כבר. היא רצה ורצה ואז, בום! היא נתקעה במשהו, נפלה בחוזקה על האדמה הקשה והכואבת, ואיבדה את ההכרה

* * * * * *

משהו רטוב השפריץ על פניה של היילי והעיר אותה. היא קפצה בבת אחת, מסתכלת לכל עבר ומנסה להבין מה קרה. היא הסתכלה על רגליה הפצועות ונזכרה. הזאב, הקוצים, החושך... החושך! היילי קלטה פתאום שהשחר עלה. הציפורים כבר התחילו לצייץ והטל שכנראה העיר אותה בדיוק פסק לרדת.
היילי קיללה בכעס. היא הייתה צריכה להיות בבית עכשיו! היילי קמה בבת אחת כדי להתחיל ללכת. בטוחה שהיא תגיע בצהריים במקרה הטוב. ואז היא הסתכלה סביב, וקלטה איפה היא. כשהיא רצה, כדי לברוח מהזאב היא רצה ישר לשביל המוביל חזרה לשוק!, אולי לא יהיה כל כך קשה לחזור הביתה אחרי הכל. היא הברישה מבגדיה מעט אדמה ויצאה לדרך.

היילי הלכה בקושי, רגליה כאבו כל כך, אבל היא ידעה שהיא חייבת להמשיך ללכת, לא משנה מה, אז היא המשיכה ללכת. היא הלכה והלכה, רגליה עדיין פצועות, והלכה והלכה, הציור עדיין בכיסה, והלכה והלכה, רק תפוח נשאר מצידת הדרך שלה, והיא הלכה והלכה.
היילי ספרה לפחות חמישה קילומטרים, כמה מטרים וס"מ בודדים, וכשהרימה את ראשה ראתה מולה את השוק הסוען. אנשים קנו ומכרו סחורה, אוכל, חיות, תכשיטים, ומה לא. היילי התקדמה לאט, כל צעד כואב לה, אפילו עוד יותר ממקודם, היא פילסה את דרכה בין האנשים תוך שכל הדרך ראשה מורכן שחס וחלילה לא עזבו אותה. היא יצאה מהשוק והמשיכה ללכת לעבר ביתה. היילי עלצה במדרגות ופתחה את הדלת. היא נכנסה בקושי אל חדרה ונחתה על המיטה, משליכה את גופה בכל הכובד, בלי שום כוח יותר להזיז אותו בעצמה. אחרי כמה דקות היילי קמה לחפש משהו בשביל הפצעים הרבים על רגליה. היא הלכה בכבדות לארון התרופות המאולתר והתחילה לחפש. כדורים, תרופות סירופ לשתיה בטעם מזוויע, קצת פלסטרים, תחבושת ויוד. היילי הוציאה את הפלסטרים התחבושת והיוד והתחילה לעבוד. קודם היה עליה להוציא את הקוצים שעוד היו תקועים ברגליה. זה היה עינוי. כל קוץ שהוציאה כאב יותר מהראשון ועד שסוף סוף סיימה, חזר הדימום ורגליה התלכלכו בעוד דם. היא הלכה להביא מטלית רטובה לנקות את שבילי הדם, הרטובים והטריים. הכל כל כך כאב, שרף, אבל היילי המשיכה. היא סיימה לנקות את רגליה ועברה ליוד. היא חיטאה את הפצעים אחד אחד, פניה מתעוותים מכאב הנוזל על הפצע הפתוח. לבסוף היא חבשה את רגליה, וסגרה את התחבושות עם כמה פלסטרים, בתקווה שיחזיקו מעמד. "זהו" נאנחה היילי בהקלה. זה היה פשוט סיוט. היא הוציאה את התפוח מכיסה, הדבר היחיד שנשאר לה ממה שהאישה נתנה לה כצידה לדרך, ונגסה בו. התפוח היה מדהים. כל כך טעים ומלא מיץ וסוכרים. היא לא הייתה כל כך רעבה, והתפוח השביע אותה לכל הבוקר. היא דילגה על ארוחת צהריים, את ארוחת הערב הצליחה להגניב מאחד הדוכנים העמוסים, והלכה לישון.
הלילה עבר בסיוט. מידי פעם היו לה כאלה, על כל מה שקורה, או סתם כל מיני סיוטים מוזרים ולא הגיוניים שחלמה.
בסיוט היא הייתה מישהי אחרת. לא מישהי מוכרת, היא הלכה בצעדים כבדים ואיטיים בחדר שכולו חושך. היא לא ראתה כלום. היא המשיכה ללכת ונתקלה במשהו, משהו חם כך כך שהיא הרגישה שרגליה מתאדות. ידיה הרגישו מוזר לפתע. היא הסתכלה עליהן וראתה שהן נוזלות ממקומן, אצבעותי נהפכות למים ומטפטפות על הרצפה, יוצרות שלולית ידיים אנושיות. הילדה בחלום לא נלחצה, ופשוט הניחה לידיה ליזול והמשיכה ללכת. היא נתקלה במשהו גדול ופרוותי, כמו מין פוף כזה, אבל אז הדבר הפרוותי הפך לדבר פרוותי חתולי ענקי עם פנים סגולות מנצנצות וקול עבה שיילל שילטפו אותו. הילדה הושיטה את ידיה ללטף אותו, אך הן נזלו כבר מזמן. היא המשיכה ללכת ויצאה מהחדר החשוך. הכל הואר בבת אחת, אור חזק ומסנוור. הילדה הלכה מעט עם עיניים חצי עצומות עד שעיניה הסתגלו לאור. כשהיא פתחה אותן לרווחה עמד מעחיה איש ענק, שראשו הגיע לענני הצמר גפן הצבעוניים שהושטו בשמיים על ידי פילים עם שלטי הצבעה במקום חדקים. הילדה הסתכלה מעליה, מנסה לראות את פרצופו של הענק, הוא התכופף אליה והתחיל לצחוק. קולו היה עמוק וחזק כל כך, שהעננים בשמיים, וכל האדמה העשויה מאוכל רעדו. הילדה נפלה מהרעידה, אך מיד קמה על רגליה. פרצופו הצוחק של הענק היה הפרצוף של מקרוס, ראש הממשלה שסיבך את הכל. הוא נרגע והפסיק לצחוק, ואז התקרב עוד יותר והתכל על הילדה, נושף עליה צחנת פה מגעילה וחושף את שיניו הדוחות והמכוערות. הענק אמר משהו לא ברור, והתחיל לזרוק על הילדה אבני חן ענקיות. עוד ועוד אבנים המשיכו ליפול מהשמיים, והילדה ניסתה להתחמק מהם ולברוח, אך משהו תפס את רגלה מהאדמה ולא נתן לה ללכת. היא לקחה עוף מהאדמה והתחילה להרביץ למה שזה לא היה שתפס אותה, הדבר שיחרר והילדה התחילה לרוץ. היא רצה ורצה ורצה ואז נפלה כשניתקלה בדונאט ענק שפתאום צץ מהרצפה. היא קמה, מכוסה בסוכריות צבעוניות ואבקצ סוכר והמשיכה לרוץ. היא הסתובבה לרגע וראתה שהענק מאחוריה, רץ ומדביק את הפער בגלל רגליו הענקיות, וצעדיו העצומים. הוא איתר את הילדה ותפס אותה בידו. הוא לקח מלח מהאדמה ופיזר על הילדה. היא נאבקה להשתחרר ונשכה את ידו. הענק צעק בקול גדול ופתח את ידו מכאב הנשיכה. הילדה נפלה מידו ישר לתוך קערת ג'לי. היא יצאה ממנה במהירות ורצה להתחבא. היא מצאה מקום מחבוא מושלם, כזה שהענק לא יצליח אפילו לראות ונשארה שם. היא חיכתה שם בערך חצי שעה, ואז פתאום הופיע מולה החתול שניסתה ללטף מקודם. הוא הסתכל עליה בעיניים גדולות ומהובות, ושאג. הוש שאג שאגה של אריה, רק הרבה יותר עמוקה ומוזרה. הענק כנראה שמע את החתול והילדה מיד שמעה צעדים ענקיים שהרעידו הכל. הענק ראה את החתול מיילל מול מחבואה וחייך חיוך גדול ודוחה. הוא שבר את המחבוא והוציא את הילדה משם. הוא שוב החזיק אותה בידו. היא ניסתה לנשוך אותו, אך לא הצליחה, כל שיניה כאבו מהנשיכה, הענק גיחך וחשף זרוע מתכת, חסינת נשיכות. החתטל והענק צחקו בקול רעם. הענק הסתכל על הילדה, ליקק את שפתיו ופתח את פיו לאכול אותה.
היילי התעוררה בבת אחת, מתנשפת ושטופת זיעה. כשהיא קלטה שזה היה רק חלום היא חשה הקלה כל כך גדולה. ליבה לאט לאט חזר לקצב הפעימה הרגיל שלו, והיילי כבר נרגעה מהסיוט ההזוי שחלמה. היא עדיין חשבה עליו, מנסה להבין מה לעזאזל מוחה ניסה להגיד לה דרך החום. אבל זה היה כבר ברור. הרי הענק היה מקרוס. אז הכל כבר היה ברור. היילי ניסתה לחזור לישון. לקח לה שלוש שעות, אבל בסופו של דבר היא נרדמה, ולא חלמה יותר חלומות באותו הלילה.