מסדר האבנים (מוקפא לבינתיים)

אז ככה היא תחיה

היילי וקרטר ישבו שם במשך דקה או שתיים, סתם ככה, בלי לעשות כלום. היילי חשבה על מה שקרטר עשה, וחיוך עלה על פניה. היא בחיים לא הייתה מעזה לעשות את זה. אבל הייתה לה הרגשה שקרטר לא עשה זאת רק בשביל להוכיח לה שהיא טועה, אלא גם בשביל שתרגיש קצת יותר בנוח, ואז היא שמה לב שזה באמת עבד.
היא שכחה לגמרי מהעובדה שכמה רגעים לפני כן היא לא בטחה בהם, ואחרי שדיברה קצת עם איב, ואחרי מה שקרה עם קרטר, היא הרגישה לגמרי שייכת לשם, כאילו הייתה איתם בבונקר מאז ומתמיד. אבל לא, אסור לה, אסור לה סתם ככה פתאום לבטוח בהם, זה מסוכן, היא עוד לא לא מכירה אותם מספיק טוב בשביל זה, ועדיין, זה הרגיש לה כאילו היא חייבת, לסמוך עליהם פשוט הרגיש לה כל כך נכון...
בעוד היא חושבת נשמעה דפיקה על הדלת, היילי וקרטר קמו וניגשו לפתוח אותה. היילי סובבה את ידית הדלת, שנראתה כמו הגה של ספינה, רק עשוי מברזל כבד יותר וחלוד מעט.
היא משכה את הדלת לכיוונה והסתכלה במעלה הסולם, גם הוא חלוד מעט. הדלת הראשית הייתה פתוחה וראשה של אוולין הציץ מהפתח.
"היי חבר'ה, תוכלו לעזור קצת?" שאלה איב.
"זה תלוי, מה נקבל בתמורה?" שאל קרטר. איב גלגלה את עיניה "פשוט בואו תעזרו לנו".
ראשה של איב נעלם לרגע ומיד חזר, כשידיה מושטות קדימה דרך החור ומחזיקות את סלי האוכל שהיא ובוורלי הלכו לקנות.
היא זרקה אותם למטה וקרטר והיילי תפסו אותם והניחו אותם על הרצפה, מחכים לסלים הבאים.
אחרי שאוולין זרקה אליהם את כל הסלים היא ירדה למטה ועזרה להם לקחת את הסלים לשולחן שהיה מונח באמצע חדר האוכל, אחד החדרים שהיילי עוד לא ראתה.
הוא היה כמו כל מטבח רגיל, רק יותר רעוע.
היה בו מקרר קטן ומקפיא אפילו עוד יותר קטן, היו שם כיריים ותנור מלוכלכים ודי עלובים, וליד הכיריים היה כיור מחליד, שמים טפטפו מהברז שמעליו, וצלחות וכוסות סדוקות וסירים חצי הרוסים היו בתוכו. למטבח היו שלושה קירות זהים. הם היו אחידים, אותו צבע, אותה צורה, אבל לא יפים במיוחד, ודי מלוכלכים מהבישול והשמן. הרצפה הייתה דביקה, כמו הרצפה באולם הקולנוע שהיא ומשפחתה תמיד נהגו ללכת אליו לראות סרטים. השיש הלבן היה שמנוני מעט, וזה גרם לו להיראות מבריק, אבל לא בצורה יפה. מתחת לכיור ובעוד כמה מקומות, היו ארונות קטנים, הדלת של אחד מהם הייתה חצי פתוחה, וכשהיילי הציצה פנימה, היא ראתה נשק, ולא הצליחה להבין מדוע, אז היא הניחה שפשוט דמיינה זאת, ושזה היה משהו אחר.

היילי הניחה את הסלים על השולחן, שהיה בערך הדבר היחיד בבית שלא היה הרוס ועלוב, הוא היה מעץ מהגוני מבריק ויפה, כאילו שאם כבר יש משהו כל כך יפה בבונקר, שיהיה הכי יפה ומצוחצח שרק אפשר שיהיה.
היא הלכה אחרי איב וקרטר חזרה לדלת. "יש עוד סלים שמחכים למעלה?" שאלה היילי, תוהה למה הם חזרו לשם.
"לא, דני ומייקל חזרו עם הדברים שלך, צריך לעזור להם להוריד אותם למטה" ענה לה קרטר, תוך שהוא מסתכל למעלה, מחכה לראות את קצה אחד הרהיטים מבצבץ מהפתח כדי לעזור להוריד אותו למטה.
גם איב הסתכלה למעלה, מחכה, אז היילי עשתה כמוהם, והרימה את מבטה מעלה.
כעבור דקה או שתיים היא שמעה צעדים מלמעלה, אחד, שניים, שלושה אנשים. בוורלי וודאי הצטרפה אליהם. הצעדים הפסיקו, והיילי שמעה בום גדול, ואז עוד אחד, הארון והמיטה שהביאו להיילי כנראה.
לרגע אחד ראשו של מייקל צץ בפתח "אנחנו מורידים את המיטה, תתפסו אותה ברגע שהיא תהיה מספיק קרובה אליכם." הוא סיים לדבר וראשו נעלם. כמה רגעים אחרי כן, רגלי המיטה בצבצו מהפתח. עד אותו רגע היילי לא שמה לב שהפתח כל כך גדול.
המיטה השתלשלה למטה באיטיות, תוך שהיא חורקת ומתקתקת. כשהיא הייתה קרובה מספיק, איב, קרטר והיילי תפסו בה והתכופפו איתה לאט לאט עד שתגיע לרצפה. היא המשיכה לרדת, ושלושתם יורדים לרצפה יחד איתה. המיטה המשיכה לחרוק, ולפתע המזרון זע ממקומו והתחיל ליפול לכיוון היילי.
היילי עזבה במהירות את המיטה ועצרה בשתי ידיה את המזרון, שניה לפני שנפל עליה, והחזירה אותו למקומו. המיטה הגיעה לרצפה, ואיב וקרטר גררו אותה לחדרה של היילי. היא הסתכלה שוב למעלה וראתה את ראשה של בוורלי הפעם. "עכשיו הארון. תיהי מוכנה לתפוס, מוזרה" בוורלי הוציאה את ראשה דרך החור ונעלמה. הבחורה הזאת ממש עלתה להיילי על העצבים. היא התחילה לחשוב בראשה על שם גניי שתוכל להגיד לבוורלי פעם הבאה שהיא תעז לקרוא לה מוזרה.
הארון התחיל לרדת לאט ובזהירות, היילי קראה לקרטר שיבוא לעזור לה לתפוס את הארון, וגם איב באה אחריו. הם תפסו אותו כשהגיע אליהם ולקחו אותו לחדרה של היילי.
"זהו. עכשיו יש לך חדר כמו שצריך. מה את אומרת? הורס נכון?" שאלה איב תוך שהיא מסתכלת על החדר החדש של היילי בגאווה. היילי הסתכלה על חדרה החדש. לא היה שם יותר מידי. המיטה הייתה צמודה לקיר, בדיוק בחיבור בין קיר אחד לאחר, והארון היה בדיוק כך, רק מהצד השני של אותו הקיר, שהיה בצבע לבן מתקלף, כך שניתן לראות מידי פעם את הבטון המועט שמתחת לצבע. היא הסתכלה על התקרה וראתה שם מאוורר שאליו מחוברת מנורה, שאיב הדליקה לפני כמה שניות, אז המנורה עדיין הבהבה מעט עד שנדלקה. למנורה ולמאוורר היו חוטים שהשתלשלו מהתקרה במקום מתגים להדלקה, ולמאוורר היה להב אחד שחצי ממנו נשבר.
"הוא בסדר, אני מניחה" "אדיר. אנחנו הולכים להכין אוכל, רוצה להצטרף?" שאלה אוולין "אני חושבת שאשאר כאן עוד קצת" "אין בעיה אחותי, נקרא לך כשהאוכל יהיה מוכן" איב תפסה בזרועו של קרטר והם הלכו משם.
היילי נאנחה. היא הלכה לכיוון דלת החדר שלה, שהייתה צמודה לקיר, זהה בצורתה ובחומר ממנו הייתה עשויה לזו של הכניסה המשנית. היא משכה אותה לכיוונה, וסגרה אותה.
היילי משכה את חוט המאוורר והוא תקתק וצרצר מעט עד שהתחיל להסתובב. היא נגשה לארון לחפש מצעים ושמיכה למיטה שלה, ומצאה בגדים נחמדים תלויים על קולבים או מקופלים על המדפים. הם וודאי הוסיפו אותם כשקנו את הארון והמיטה. אם בכלל קנו אותם.
היילי מצאה מצעים וסידרה את מיטתה. היא התיישבה עליה, והופתעה לגלות שהמזרון נוח למדי, אז היא נשכבה, ובהתה בתקרה, וחשבה.
על כל מה שקרה.
היא חשבה על העובדה שהיא הולכת להיות כאן עד שמקרוס יוותר, או עד שיתפוס אותם. היא חשבה על זה שאם היא הולכת להיות כאן כל כך הרבה זמן, היא תצטרך ללמוד לבטוח בהם, בכולם. היא חשבה על זה שאיך היא מסוגלת בכלל לבטוח בהם? אם היא אפילו לא מכירה אותם? אפילו שזה הרגיש לה כל כך נכון, היא עדיין לא הרשתה לעצמה לבטוח בהם.
היא חשבה וחשבה על הדברים הללו, אך פתיחת דלת קטעה את מחשבותיה בבת אחת. היא הסתכלה לכיוון הדלת וראתה שם את מייקל.