מסדר האבנים (מוקפא לבינתיים)

שאלות תשובות ופומה

"בסדר. שאל." אמרה היילי. "לא כאן, את תעירי את כולם" אמר מייקל והסתכל סביב, מחפש את המקום הרחוק ביותר מחדרי השינה. עיניו התרוצצו והסתכלו על כל הבונקר, ולפתע הן נעצרו, ממוקדות על דלת היציאה מהבונקר. הוא לא חיכה להיילי והתחיל ללכת לכיוון הדלת. היילי נשארה במקום. היא לא ביקשה שיתחקרו אותה, היא לא ביקשה שום דבר מכל זה.
מייקל נעצר והסתובב לעברה, הוא נעץ בה מבט והיילי נאנחה והלכה אחריו באי רצון מוחלט.
הם פתחו בשקט את דלת המבואה וטיפסו במעלה הסולם. מייקל סובב את דלת הכניסה ודחף אותה למעלה בכוח.

בחוץ היה קור מקפיא, והיילי שמחה שכתונת הלילה שלה הייתה ארוכת שרוולים. ערפל כיסה את כל היער והסתיר הכל. העצים שמסביבם הסתירו חלק מהשמיים הכהים. בקושי היה אפשר לראות משהו באפלה המוחלטת של היער. הירח כוסה בעננים והיו מעט מאוד כוכבים שנראו לעין.
מייקל סגר את הדלת וכיסה אותה ברשת ציידים מכוסה בעלים ומעט אבנים שהיילי לא שמה לב אליה כשנכנסה לכאן בפעם הראשונה.
מייקל התיישב וסימן להיילי להתיישב לידו. היא התיישבה, וישבנה קפא מהאדמה הקרה והרטובה מעט. כמה דקות עברו בשתיקה מתמשכת, ואז מייקל התחיל לדבר.
"איך את עדיין חיה?" "סליחה?" שאלה היילי, מופתעת מהשאלה "איך הם לא מצאו אותך? והרגו אותך? איך את עדיין חיה?" שאל מייקל שוב. "אני מניחה שהתחבאתי טוב מספיק, או שזה סתם היה מזל" היילי מצאה מקל והתחילה לשחק איתו. "ידעת על האבנים לפני כן?" "לא. ההורים שלי סיפרו לי כשמקרוס כבר הגיע לשכונה שלנו." "נשארת בבית עד שהוא הגיע אליכם?" "לא. כשהוא היה בבית החמישי בשכונה עברתי לבית קטן ועלוב, בקצה הכפר, מצידו השני של היער הזה" "אז ברחת מהבית?" "לא ברחתי!, לא הייתה לי ברירה אלא ללכת" היילי כבר התחילה להתעצבן משאלותיו של מייקל.
"חשבת בכלל מה את עושה? זה היה יכול להיגמר באסון!" "טוב זהו זה!" היילי נעמדה וצעקה על מייקל בכעס "נמאס לי מהשאלות החצופות שלך! עכשיו תורי לשאול שאלות"
מייקל נראה מופתע מעט, אבל הנהן, והיילי התיישבה חזרה במבט כועס.
"מה את רוצה לדעת?" שאל מייקל. "אתם יודעים מה האבנים שלי, אבל אני לא יודעת את שלכם. מהן?". מייקל פתח את פיו לדבר. "האבן שלי היא טייגר איי- אבן המנהיגות. לקרטר יש ענבר- אבן היצירתיות. לבוורלי, רובי- אבן היופי. האבן של אוולין היא אמטיסט- אבן הכנות, ושל דני, מלכיט- אבן הרגישות. זהו? שאלת מה שרצית?" מייקל התחיל לקום "עוד לא סיימתי, יש לי עוד הרבה מה לשאול" אמרה היילי ומייקל נאנח וחזר לשבת. "אז קדימה, תשאלי כל מה שאת רוצה" אמר מייקל. אז היילי שאלה.
"מה מקרוס רוצה בכלל. איך הוא יודע על האבנים ומה הוא רוצה מהן, בשביל מה הוא צריך אותן?" מייקל נאנח "לפי מה שאמי תמיד סיפרה לי, מי שמחזיק בכל שמונה האבנים, זוכה לשליטה מלאה בכל, וכל הדברים האלה. וזה מה שמקרוס רוצה."
"ולמה הוא צריך אותנו בשביל זה?" שאלה היילי "אנחנו שומרי האבנים הבאים, אנחנו יותר חזקים וקשורים לאבנים מהורינו, מסיבה מסוימת. בשביל לזכות בכוח הזה מקרוס צריך את כל האבנים בידיו, והוא יוכל להשיג אותן רק בכך שיהרוג את כולנו." היילי נרתעה מעט. אם הסטיילרים היו מצליחים להביא אותה אל מקרוס באותו היום בשוק. זה היה הסוף שלה.
"ואיך בדיוק נעצור אותו?". מייקל נאנח "את זה, אנחנו עוד לא יודעים." "אז מתי ייגמר כבר שלטון הטרור הזה? מתי כבר נוכל לחזור כל אחד לביתו, למשפחתו, ולשגרה שלו?" "נקווה שבקרוב" ענה מייקל תוך שהוא בוהה באדמה.
הם ישבו ושתקו כמה דקות, כל אחד חושב ומהרהר, כשלפתע נשמע רשרוש ממקום כלשהו ביער. מייקל הרים את ראשו מהאדמה בבת אחת והתסתכל במהירות לכל הצדדים. עיניו מתרוצצות בלחץ ומביטות לכל כיוון כמו איילה ששמעה את טורפה עורב לה בין השיחים. "בואי" אמר מייקל ותפס בכוח בידה של היילי, והם קמו בשקט והתקדמו לעבר הדלת. מייקל הסיט את הרשת וכיווץ את פניו בכל פעם שנשמע רעש. הוא הושיט את ידיו לסובב את הידית...
"ראאאארר!!" נשמעה שאגה ויצור שחור כמו הלילה זינק על היילי בבת אחת והפיל אותה על האדמה, חושף שיניים לבנות וחדות לעבר פניה. ואז היא ראתה בבירור. זאת הייתה פומה שחורה. עיניה הצהובות והרעבות זהרו בחשכה, מתמדקות בעיניה המפוחדות של היילי. "למה זה תמיד קורה דווקא לי?" חשבה היילי בתסכול, תוך שהפומה נושפת הבל פה מצחין מטרף ישר לתוך אפה של היילי. היא הסתכלה סביב בחיפוש אחר מייקל, אך לא ראתה אותו בשום מקום, ונמלאה כעס על כך שנטש אותה שם לבדה. היא מיששה בידיה סביב בזהירות ותפסה בידה אבן שלמזלה נחה בדיוק ליד יד ימין, היד החזקה שלה. הפומה שמה לב לאבן ושאגה, היא פתחה את פיה עד הסוף, מוכנה לאכול להיילי את הראש, אבל היילי הייתה מהירה יותר והטיחה את האבן בכל כוחה בפניה של הפומה. החיה יללה והתגלגלה הצידה מהיילי, מניחה את כפותיה על אפה המדמם. היילי קמה במהירות והתחילה לרוץ, אך הפומה התאוששה מהר וזינקה לעבר היילי, שולפת ציפורניים חדות. היא תפסה עם ציפורניה את ידה השמאלית של היילי והפילה אותה שוב על הרצפה. היילי צעקה מכאב והביטה בזרועה. הציפורניים היו נעוצות עמוק בבשרה וכל ידה התמלאה דם אדום ודביק. הפומה לא וויתרה על ארוחתה ופתחה את פיה שוב, אבל הפעם, להיילי לא היה סיכוי. לפתע נשמעה יריה חדה. עיניה של החיה הרעבה נפתחו לרווחה, והיא נפלה על היילי עם כל משקל גופה.
היילי הסתכלה הצידה וראתה שם את מייקל. אוחז ברובה ומתנשף בחוזקה. הוא ראה שהיילי נפצעה ומיהר לעזור לה. היילי התאפקה לא לצעוק כשהוא הוציא את ציפורניה של הפומה מבשרה.
ראשה הסתובב וראייתה הייתה מטושטשת.
"מצטער שלקח לי זמן. בחושך הזה לא יכולתי למצוא את הרובה שהחבאתי. אבל אני רואה שדי הסתדרת בלעדיי." הוא אמר והביט באפה הפצוע של הפומה שהיילי גרמה לו בעזרת האבן. הוא חזר להביט בהיילי וחייך אליה חיוך מרגיע. היא ניסתה לכעוס עליו שלא עזר לה קודם לכן, אך לא הצליחה. אם הוא לא היה מגיע עם הרובה, הפומה כבר הייתה סועדת על בשרה. "תודה" היא מלמלה. מייקל הניח יד על כתפה. "כדאי שנטפל בפציעה שלך. בואי, ניכנס פנימה." מייקל עזר להיילי לקום והחזיק אותה על גבו כשירדו בסולם.
הוא לקח אותה לאותו החדר שבו דני בדק אם היא דוברת אמת מוקדם יותר באותו היום, והניח אותה בעדינות על המיטה שבאמצע החדר. הוא פתח מגרה גדולה מלאה בתרופות ומשחות למיניהן והניח על השולחן הקרוב למיטה כמה תחבושות ובקבוק של יוד.
"הושיטי לי את ידך" הוא דיבר ברכות ובשקט. היילי לא ידעה שיש לו צד כזה, היא רק ראתה את מייקל הכועס וחסר הסבלנות. היילי עיוותה את פניה כאשר מתחה את ידה הפצועה לעבר מייקל, כדי שיוכל לטפל בה.
הוא לקח כמה חתיכות של צמר גפן ושפך עליו יוד, ואז הניח חתיכה אחת על כל חור שהציפורן החדה יצרה בידה של היילי.
היא פלטה צעקה קטנה, אך מיד השתיקה את עצמה. אחרי כמה דקות שחתיכות הצמר גפן נחו על חתכיה, מייקל הסיר אותם ומרח בעדינות משחה לבנה מסריחה על הפצעים, ואז כיסה אותם שוב בצמר גפן, ועטף הכל בתחבושת, עד שלא נראה סימן לחתכים שעל ידה, ורק התחבושת נראתה לעין.
"אני מצטער. זה באשמתי. יכולתי לשאול את כל מה שרציתי גם פה, אפילו בלי שאף אחד יתעורר." אמר מייקל והרכין את ראשו. מבט אשם היה על פניו. "לא, זה בסדר. יש לי הרגשה שגם אני הייתי עושה זאת אם הייתי במקומך." הוא הרים חזרה את ראשו וחייך חיוך קטן.
היילי קמה מהמיטה וראשה הסתובב. מייקל תפס אותה לפני שנפלה על הרצפה. "איבדת הרבה דם, את צריכה לנוח" "זה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות, רק במיטה שלי" "אעזור לך" אמר מייקל ועזר לה להגיע לחדרה ולשכב במיטתה, שפתאום הרגישה רכה כמו מרשמלו. "תודה על העזרה" אמרה היילי בשקט לפני שמייקל הלך. הוא חייך ויצא מחדרה. היילי שקעה בשינה עמוקה, ונשארה כך עד הבוקר.