דוגמנות אהבה ואכזבה

פרק 34:

'אז את צודקת, אני כבר לא אוהב אותך יותר. אני מצטער שזה יצא ככה, לא רציתי שתבואי עד אליי בשביל שאני אפרד ממך...'
כשקראתי את זה, הרגשתי כאילו קרעו לי את הלב, וניפצו את השאריות לרסיסים.
הדמעות כבר התחילו לזלוג במהירות מבלי ששמתי לב אפילו, פשוט בהיתי במסך בשוק עם פה פעור.
'רק שתדע, שלא משנה מה יהיה, אני תמיד יאהב אותך' כתבתי לו את האמת.
'אל תעשי את זה יותר קשה... זה מספיק קשה בשבילי'
'אז למה עשית את זה ?'
'את מה ?'
'למה התחלת את כל זה?'
'אני לא יודע...'
באותו הרגע לא ידעתי מה קורה איתי, הייתי כל כך אבודה שלא ידעתי מה לעשות.
-כעבור שבוע-
ושוב, כמו כל יום בשבוע הזה, אני קמה מהמיטה בלי רצון לקום בבוקר, זורקת עליי סתם טרנינג וחולצה פשוטה אפילו לא מתאפרת, לא קצת.
שמתי אוזניות, השירים השמחים והטראנסים ששמעתי פעם התחלפו במהירות לשירי דיכאון.
הסתכלתי במראה, אני מוזנחת לגמריי.
השקיות שניה מתחת לעניים שאני אפילו לא מנסה להסתיר אותם בקונסילר, השיער הפרוע שלי שלא היה לי כוח אפילו לסרק.
כי אני לא צריכה להיות יפה בשביל אף אחד, אני לא חשובה לאף אחד, ממש אף אחד.
יצאתי לבית הספר, שוב מבריזה מהשיעור הראשון.
נכנסתי לבית הספר, שוב, כל העניים עליי.
חלק מהתלמידים הסתכלו עליי במבט מרחם, חשבו שאולי אני גרה ברחוב.
וחלק הסתכלו עליי בזלזול.
עוד שנייה רבתי עם כולם שם, הם לא יודעים מה אני עוברת, או מרגישה...
נכנסתי לשיעור, הולכת לשולחן האחרון בכיתה, שמה את הראש על השולחן ומחכה שהשיעור הזה יעבור כבר. שיעור היסטוריה.
המורה הקריא שמות
"נוי?" המורה שאל, לא מרים את פניו כדי לבדוק אם אני בכיתה ורק חיכה לשמוע אותי אומרת 'פה'.
"נוי פה?" המורה שאל עוד פעם כשלא עניתי, לא רציתי שישמעו את הקול החנוק שלי.
"נוי... את רוצה לצאת החוצה?" שאל כשמצא אותי בעיניו.
קמתי ויצאתי מבלי להסתכל על אף אחד.
הלכתי לשירותים, מורידה את משקפיי ושוטפת פנים, נותנת לדמעות להתמזג יחד עם המים שעל פניי.
נצמדתי לקיר, מחליקה עד לרצפה לתנוחת ישיבה שבה אני נשענת על הקיר וראשי קבור בין ידיי.
החלטתי לחזור לשיעור, אני לא יכולה לפספס הרבה חומר.
נכנסתי לכיתה מסדרת את משקפיי כאילו לא קרה כלום.
בדיוק כשישבתי על הכיסא היה צלצול להפסקה.
"נוי, את בסדר?" המורה להיסטוריה שאל אותי.
אני מרגישה ממש בנוח לידו, והוא המורה היחידי שאני מספרת לו דברים על מה שקורה לי, ובכללי הוא הבן אדם היחידי שאני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליו בתקופה הזאת .
הסתכלתי עליו, הורדתי את המשקפיים ובאתי לענות אך מפי יצאו רק יללות של בכי.
"בעיות עם החבר ?" שאל במבט דואג ומבין.
הנהנתי בראשי לחיוב.
"הוא נפרד ממני לפני שבוע..." אמרתי קצת בגמגום, וזאת הפעם הראשונה שאני אומרת את זה השבוע-שנפרדנו.
"אל תדאגי, הוא יבין שהוא מפסיד והוא עוד ירצה לחזור אלייך. את חזקה, את צריכה להבין שאת לא צריכה להיות ככה בגלל מישהו שפוגע בך, להפך, את צריכה להראות שזה לא מזיז לך" הוא אמר.
"אתה צודק, אני לא צריכה להיות בגללו ככה. אני אתעסק בדבר שהכי חשוב לי. תודה" אמרתי וקמתי מהכיסא עם הטלפון ומחייגת לאמי.
-----------------------------------------
מצטערת שהפרק קצר, ושלא העלתי הרבה זמן פרק.
החלפתי טלפון והפרק כבר היה מוכן בטלפון הקודם ועכשיו הייתי צריכה לכתוב אותו מחדש.
שבוע טוב 💋
נ.ב
סורי על הפרק הדיכאוני...