דוגמנות אהבה ואכזבה

פרק 35:

"הלו?" אמרתי כשאמי סוף סוף ענתה לי, בפעם החמישית.
"משהו דחוף? אני באמצע ישיבה" כמו תמיד, היא תמיד בישיבות ואין לה זמן לדבר .
"כן, אני צריכה שתביאו לי בגדים לאימון, אני צריכה ללכת לאימון היום." אמרתי בהחלטיות .
"טוב אז עוד רבע שעה אני אצלך עם הבגדים, תהיה זמינה בפלאפון ואל תיכנסי לשיעור עד שאני באה " היא אמרה וניתקה.
אין על אמא שלי בכל העולם הזה, אם אני צריכה משהו ואפילו הכי קטן, היא תפסיק כל דבר בשביל למלא את הבקשות שלי.
החלטתי לנסות להתרכז רק בכדורעף, אולי זה יעשה לי רק טוב ?
ישבתי בחוץ וחיכיתי עד שהיא תבוא.
'מאמי שלי, אני מצטער על מה שעשיתי לך... אני עדיין אוהב אותך, אבל לא כמו בהתחלה. אני עדיין רוצה אותך ואני עדיין רוצה שנהיה ביחד. אני לא אוותר עלינו כל כך מהר' רון שלח לי הודעה. הייתי בשוק.
מה נראה לו ?! מה אני בובה ?!?! אני כל כך בשוק !
'אני לא בובה של אף אחד, לא משחקים בי. אתה לא יכול להחליט שאתה לא אוהב אותי ואז אחרי שבוע אתה אומר לי שאתה כן אוהב. אתה הפסדת אותי, ושתדע שאני כן וויתרתי עליי ועליך, לא מגיע לי שיפרדו ממני בהודעה. אני שווה יותר ממה שאתה חושב ומגיע לי מישהו יותר טוב ממך.'
'את צודקת, מגיע לך מישהו יותר טוב ממני, אבל אני לא רוצה לוותר בקלות כזאת..'
'אתה כבר וויתרת לפני שבוע...' כתבתי לו, מתנתקת מהוואטסאפ ומנגבת את הדמעות שלא שמתי לב בכלל שבכיתי.
לקחתי את הבגדים וחזרתי לבית ספר.
לא היה לי כוח ומצב רוח להכנס לשיעור, אז נשארתי בחוץ, וכהרגלי הולכת לשירותים ובוכה שם.
רון שלח אלי מלא הודעות, אבל לא עניתי.
שמעתי את הפלאפון שלי מצלצל, 'רון💔' .
"הלו?" עניתי בקול קצת חנוק וניסיתי להסתיר את זה שאני בוכה.
"מאמי שלי ? מה קרה לך ? למה את בוכה ?"
"א- אל תקרא לי מאמי. ב- זה לא אמור לעניין אותך מה קרה לי. ג- אני לא בוכה." ניסיתי לעבוד עליו.
"נוי, אני מכיר אותך מספיק טוב בשביל לדעת שאת בוכה עכשיו... נוני שלי, אני מצטער על מה שעשיתי לך-" הפסקתי אותו באמצע.
"אל תצטער על משהו שכבר עשית ואתה לא יכול לתקן! הלב שלי עכשיו שבור בגללך! אתה לא מבין מה עשית לי ?! תעוף כבר מהחיים שלי ! אני שונאת אותך!!" צרחתי עליו, ובשלב הזה אני כבר ממש בכיתי.
"מאמי שלי.. אני אוהב אות-"
"אמרתי לך כבר, תעוף כבר מהחיים ש ל י !, נמאס לי ממך" את המשפט האחרון לחשתי,אבל הוא עדיין שמע. ניתקתי לו בפנים כי לא היה לי כוחות יותר.
החלטתי שאני לא נכנסת יותר לשיעורים היום, ופשוט מחכה לאימון. החלפתי בגדים והייתי כבר מוכנה. עוד עשרים דקות מתחיל האימון אז החלטתי שאני אלך לאולם.
האימון עבר ממש מהר, וקצת שכחתי מרון. אבל ממש קצת.
חזרתי הביתה, מפורקת.
נכנסתי למקלחת, נותנת לדמעות לזלוג ולהתערבב יחד עם המים.
נמאס לי לבכות.
יצאתי מהמקלחת עם עניים אדומות, מנסה איכשהו להסתיר את זה כדי לא לספר כלום.
אני שונאת לדבר על זה, על הפרידה.
יצאתי מהמקלחת רואה ששלחו לי הודעה.
'את לא מבינה? אני עשיתי טעות! אני רוצה אותך בחזרה...' רון שלח לי.
אני פשוט בשוק ממנו, איך הוא מיעז לשלוח לי הודעה אחריי מה שקרה היום?
'אולי אתה זה שלא הבין. אני לא רוצה אותך, לא רוצה להפגע שוב, לא רוצה לבכות שוב והכי חשוב, לא מגיע לך שאני אאמין בך שוב' החזרתי לו וישר התנתקתי מהוואטסאפ.
שמתי את השירים הרגילים, מחברת את האזניות ונועלת את הדלת של החדר.
הדמעות שוב מתחילות לרדת לי, אך לא אכפת לי. אני לא רוצה לנגב את הדמעות ואז יצאו חדשות.
אני שונאת אותו, אבל אני אוהבת אותו...
אבל אין לי את הכוח לחזור ולהאמין בו שוב, ואז להיפגע שוב.
זה קשה לי...
------------------------------------------
מצטערת שלא הייתי פעילה במשך זמן, ממש קשה לי לכתוב את זה, ובמיוחד עכשיו.
מקווה שאתן מבינות.
ואל תשכחו להצביע😘
אני אנסה להעלות יותר פרקים...
אוהבת💋