היו רגעים של שתיקה שגרמו לך לחשוב הרבה והיו רגעים של דיבורים שגרמו לך לחשוב מעט.
בעשרים ואחת לדצמבר רוז חגגה את העשור השני של חייה במיטתי.
עם זר פרחים אדום על שיערה החום ועיניים עייפות, היא ישבה בשילוב רגליים מולי.
מכנסה הקצר חושף את הקעקוע על הירך שלה.
"ואני אשתה, הרבה, כי כל שוט שנכנס מגרוני מוחק משהו אחד בה. זה היה החיוך, זה היה הצחוק, עכשיו אלה השפתיים." אני אומר. מצטט את המשפט המוכר מהספר האהוב עלייה, 'שקרים של אמת', שבמהרה הפך להיות אהוב גם עליי.
היא מביטה בי בבלבול ואחר כך סורקת את הקעקוע שלה.
"לא ידעתי שקעקעת את המשפט מהספר." אני אומר. במשך הכמה חודשים שבהם התקרבתי לרוז, לא ידעתי כלל שיש לה קעקוע.
'אהבה שומרת סודות', בכתב מסולסל וקטן עיטר את הירך הימנית שלה.
היא מגלגלת את עייניה באנחה, "אם הייתי יכולה, הייתי מקעקעת את כל הספר עליי." היא פולטת בנשימה איטית ואני צוחק בחרשיות כתגובה.
"ומבין כל המשפטים, דווקא איתו רצית להישאר לנצח?"
היא שוב מחייכת אל מול הקעקוע, "אהבה בנויה על סודות משותפים, ונהרסת מסודות שנשמרים עמוק. למשפט הזה יש כל כך הרבה פרשנויות." רוז לבסוף עונה.
ויכולתי לחשוב דברים לנצח, אך רוז תמיד מוצאת את הדרך האחרת להסתכל על העולם, "ולחשוב שחשבתי שפירשתי את הספר בכל צורה אפשרית." אני מגחך.
"ואתה? איזה משפט היית מקעקע?" היא שואלת ואני שותק לרגע.
אלפי משפטים מהספר צצו בראשי. אהבתי את הספר הזה וקשה שלא להתחבר אליו, כל משפט שני בו גורם לך לחשוב על חייך ולמה בעצם קמת היום בבוקר.
"חשבתי על זה, על הכאב הזה ועל מה היא אהבה ולמה כולנו נדבקים בה ונופלים בה, או שלהגיד נופלים לה זאת הצורה הנכונה יותר." אני מצטט מהספר ואז שולח לה מבט, "אני חושב שזה היה המשפט, למרות שהוא ארוך כל כך, אי אפשר לקעקע את זה על העורף הא?"
היא צוחקת, "'הבלתי אפשרי בשבילם הופך במהרה להיות האפשרי שלי, וכמה נהדר זה להשיג את הבלתי אפשרי'. ללוקאס יש כמה דברי חוכמה לפעמים, לא כך?" היא מצטטת את לוקאס האיכר מן הספר.
"לעזאזל." אני רוטן, "את משהו מיוחד."
"זאת לא אני," מנידה בראשה ומרימה את ידה כחפה מפשע, "הכל זה א.נ הכותב הארור."
אני צוחק, "הוא באמת ארור."
ואז היא מביטה בי בזוג עיינים מלאות רגשות. ליבי פעם בחוזקה.
מה עובר בראש המסובך שלך רוז.
"פעם אהבת?" היא לפתע שואלת.
אני מקמט את מצחי, "בטח שא-"
היא קוטעת אותי, "לא." היא אומרת וממשיכה, "פעם היית מאוהב עד כדי כך שויתרת על עצמך?"
אני חושב לרגע, אפילו לכמה רגעים. הייתי מאוהב בחיי, אך אהבות קטנות, חלקן נעלמו במהרה. "לא." אני עונה.
היא שותקת, מביטה בסדין האפור במבט מרוכז, "אתה יודע," היא מרימה את מבטה אליי, "אני לא מאמינה באהבה." היא לבסוף אומרת.
"למה?" היה הדבר היחיד שיכולתי לשאול, כי כל שאלה אחרת נשמעה לי לא במקום.
היא מושכת בכתפה, "זה מטופש." היא עונה ועייניה היפות נוצצות כמו זוג גבישי קריסטל.
"פעם אהבת?" הפעם היה תורי לשאול.
היא חושבת על זה, אני יכול לראות את זה על עינייה העצובות.
"לא." לבסוף היא עונה, "אני לא מאמינה בזה." היא ממשיכה ולבסוף זורקת חיוך תמים, אולי כדי לעדן את המילים הריקות מרגש, אולי כדי להראות לי שלמרות הכל היא בסדר, בספק עם הסביבה בספק עם עצמה.
"אף פעם לא הרגשת את זה, זה הכל, כשתרגישי תביני ש-"
"לא." היא שוב קוטעת אותי, "אני לא ארגיש, אתה לא מבין?" היא מחייכת, חושפת את הגומה העמוקה שלה, "אני לא נותנת לעצמי, אני לא רוצה בזה."
אני שותק ומביט בה.
אהבתי בה הכל, את השיער הרך, שככל שאתה מתקרב אתה זוכה להריח את ריח התפוח שנידף ממנו, ריח שיחרט בך לנצח. את שפתייה הורודות ולחייה העוד יותר ורודות. והתמכרתי לעינייה, שגם בשתיקה כשפתייה פסקו כבר מדיבורים, ממשיכות לדבר כל כך הרבה.
ואהבתי את דיבורי עייניה, הן תמיד היו בעלות דברי חוכמה ועוצמה מתפרצת של רגש שמצליח, בדרכו שלו, לחדור ולמלא בך רגשות ששכחת שקיימים.
הייתי בר מזל, כל אחד היה מייחל להיות במקומי. לשבת ביום הולדתה על מיטה קטנה, רק אני והיא.
יכולתי לחוש בה. כלומר, במחשבות שלה שכרגע מתפרצות ומשתוללות בראשה.
"למה איתי?" אני לפתע שואל. מפסיק את מחשבותיי ומעיר אותה מצרותייה.
היא מפנה כלפיי מבט מבט מבולבל.
"למה דווקא רצית לחגוג את גיל עשרים איתי? וככה?" אני שואל והיא מושכת בכתפייה.
"כי להשתכר לבד בבית היה נשמע מעורר רחמים." היא צוחקת, "וגם, רציתי להיות איתך." היא מחייכת ואם אלה לא היו שלוש המילים האחרונות שהצליחו לגרום לפעימות ליבי למהר, זה היה החיוך הקטן שבסוף.
"מזל טוב רוז." אני אומר והיא מחייכת חיוך עייף.
"תודה נאט." היא עונה וחוזרת לשתוק. בעצם, חוזרת לשקוע במחשבות.
YOU ARE READING
דמיינו Imagine
Любовные романы'דמיינו לעצמכם כמה מצחיק זה היה אם היינו ביחד' ------ אהבתם פעם עד כדי כך שהפסקתם לאהוב?
