היא רצה על נעלי הבובה שלה.
הייתי מדביק את המרחק הקטן שנוצר בנינו, אך בכל זאת, כל צעד שלי זה שני צעדי ריצה שלה. היה מיותר זה, כמו הבקבוק שנתנה המבוגרת, כמו סיפורים רומנטים, כמו סוכר בדבש.
"רוז חכי בבקשה!" אני קורא, רק בכדי להשמיע לאוזן שלה שעדיין יש מישהו שרוצה בנכוחותה.
היא מתעלמת מדבריי.
בלית ברירה אני שם לרגע את הבקבוק המוזר בתיק ומתחיל להתקדם יותר מהר לכיוונה.
הערב כבר ירד והשמיים קיבלו גוון סגלגל, ואני תוהה איך לעולם לא הבחנתי בכמה יפים השמיים ובכמה אני רוצה לעצור הכל, לאחוז בידה וללטף את שיערה.
רק אחרי כחצי שעה של ריצה מתישה בשבילה היא עוצרת ומרכינה את מבטה.
"כבר מאוחר נאט, בוא נחזור." היא מבקשת בלחש ואני, כשתכננתי לזעוף על חוסר הטאקט שלה, לא יכול שלא להתרכך אל מול קולה הרועד.
"בטח." אני נאנח, "רק איפה התחנת רכבת מכאן?
היא מרימה את מבטה, עינייה נוצצות ולחייה מעידות בשבילי דמעות כי בכתה.
אני לא שואל הרבה, כי רוז שונאת לדבר הרבה ובמיוחד על עצמה ואני לא רוצה להציק או להרוס.
היא לרגע מכווצת את עייניה, "פשוט נחזור מאיפה שבאנו." היא לבסוף אומרת וצועדת, הפעם בקצב שלי.
אני מהנהן וצועד איתה.
שקט שורר והמקום כל כך שומם.
את השביל האדום מעטרים בתי הארחה ובתי קפה. מדי פעם חתול עבר או יילל, לפחות לא כולם מתים במקום הזה.
"אנחנו נצטרך לחזור לכאן לסיים את העבודה." אני אומר והיא שותקת, "אני חושב שיש פה קשר מוזר בין הסביבה ל-"
"נאט." היא קוטעת את דבריי שפתייה נפערות כאילו רצתה להגיד משהו חשוב אך היא לאחר שניות בודדות סוגרת את שפתייה הורודות.
"מה?" אני מתעקש.
היא מנידה בראשה, "זה טיפשי." היא מחייכת באילוץ, "פעם אחרת."
אני מהנהן כמבין למרות שחלק בי רצה לצרוח.
אחרי כשעה ורבע של הליכה אנחנו מגיעים לתחנת הרכבת השקטה.
השמיים כבר החשיכו והתחנה נראת מפחידה יותר מכשזכרתי.
"סליחה?" רוז צועקת אל ביתן הכרטיסים הקטן שריק מכל מוכר או מוכרת. "הלו? אנחנו צריכים שני כרטיסים בבקשה!"
שיעול נשמע מאחורינו, "חדשים?" בחור נמוך קומה בעל זקן ג'ינג'י ארוך עומד מולינו מסדר את חליפתו הקטנה.
"ל- כן. רוצים לחזור הביתה, אתה עובד כאן?" רוז שואלת.
הבחור מסתכל על שעון ידו, "עבדתי. לפני שעה, מחר בבוקר אעבוד כאן שוב." הוא חוזר.
YOU ARE READING
דמיינו Imagine
Romance'דמיינו לעצמכם כמה מצחיק זה היה אם היינו ביחד' ------ אהבתם פעם עד כדי כך שהפסקתם לאהוב?
