מעניין מה היא חושבת עכשיו.
מעניין מה עובר בראשה הקטן והמבולגן.
היא שתקה מאז שקמה וזה משגע אותי, היא משגעת אותי.
היא יושבת על המיטה, מבטה נעול על החלון הגדול.
ומעניין מה היא חושבת עכשיו. זה עליי? אולי עליינו? אולי על עצמה?
היא נראת מבועתת, מפוחדת ויפה, כל כך יפה.
"את רוצה לשתות?" אני שואל והיא, כמו בחמש הפעמים הקודמות ששאלתי, שותקת.
אולי זה היה כאב הראש. הרי הראש שלי משתגע והיא שתתה יותר ממני.
לפי הסטטיסטיקה, מחקרים ודברי לוגן, ברגע זה הייתי צריך להיות המאושר באדם, אך למרות הכל אני מרגיש מגעיל ובא לי להקיא.
אולי הייתי מרגיש טוב אם הייתי זוכר, או אם הייתה מתכרבלת בזרועותיי. אבל איני זוכר דבר, והיא... טוב היא לא הוציאה מילה מהבוקר ואפילו לא הסכימה להחליף איתי מבט או שניים.
"רוז, בבקשה." אני מתחנן ולמרות שכל כולי רוצה לשבת לצידה ולאחוז ביידה, אני נשאר רחוק ומביט בגבה.
מעניין אם היא זוכרת, כל פרט ופרט. איך הגענו לכאן, איך הבגדים נעלמו, איך היו הנשיקות ואיך היא הרגישה כלפיי.
אבל היא שותקת. לעזאזל.
"לעזאזל רוז, תגידי משהו." אני מנסה שלא לכעוס למרות שכל כולי רוצה לצרוח כי מרגיש שקרה פה משהו לא נכון.
"אני מצטער." אני אומר. אולי זה יישכיח, יעדין, ייגרום לה לדבר.
"בבקשה, מילה אחת. תגידי לי מילה אחת." אני מוצא את האומץ ומתיישב לצידה. היא לא זזה מעט, אפילו לא במבטה.
"נאט." היא לוחשת לבסוף.
הייתי צריך להרגיש טוב, היא אמרה מילה. אך היא הייתה נשמעה מלאת מועקה שזה רק עשה לי רע.
"יש לך כדור נגד כאב ראש?" היא שואלת, סוף סוף עייניה הכחולות והעייפות מביטות בי- חסרות כל רגש.
אני מהנהן וקם במהירות לכיוון המדפים בחדר האמבטיה, אחר כך התברר לי כי היא הלכה בעקבותיי.
"וולטרן?" אני שואל והיא מושכת בכתפייה ולוקחת מידיי את הכדורים.
"לא היינו צריכים לעשות את זה." היא לפתע פולטת.
אני מוזג מים לכוס הגדולה, מחכה שהיא תמשיך ולא תשאיר את המשפט הקצר הזה באוויר בניינו.
"אני לא מרגישה כלום." היא ממשיכה, אולי לצורך הבהרה, אולי להקטין אצלי ציפייה. למרות, שאפילו לא לרגע עברה בי המחשבה שאולי היא אוהבת. היא פשוט הייתה שיכורה- זה האלכוהול שאוהב את כולם.
אני מהנהן ומגיש לה את המים. היא מניחה בעדינות את הכדור הקטן על לשונה היפה ובמהירות עם המים בולעת את הכדור. "תודה." היא לבסוף אומרת ואני רק זורק לה חיוך קשה, כי מילותייה לא בדיוק הרגיעו אך גם לא ממש הכעיסו, אולי יותר פגעו.
"אני לא עושה דברים כאלו נאט ואתה יודע כשזה איתך זה עוד יותר מוזר."
אני לא יודע אם היא מתכוונת לפגוע במילותייה או אם היא בכלל שוקלת מילים, כי כל משפט אחר שלה יותר כואב מהשני.
אני מהנהן, כמבין אך בכאילו כי אני לא יכול להגיד לה שהלוואי והייתי פיקח והייתי זוכר את הכל, כי כנראה זאת הפעם האחרונה שאזכה להיות כל כך קרוב אלייה, אל גופה. ומעניין איך היא נראת מתחת לשמלות, אם יש עוד קעקועים שנחרטו על גופה או אולי איזה כתם לידה או נקודת חן קטנה.
"נשכח מזה." אני אומר והיא, כאילו הוקל לה, מחייכת.
"תודה." היא צוחקת בחירשיות ולבסוף נאנחת כאחת שאחת מאלף צרותייה התפוגגו אחרי זמן רב. עוד בעייה אחת פחות.
היא אוספת את שיערה בקוקו מרושל, שנראה נהדר אפילו מבלי לראות ואז עינייה, שנצצו לשבריר שנייה, חזרו להיות קרות.
"אז מי זאת הייתה?" היא שואלת בעניין.
"מי?" אני מקמט גבותיי.
"הבחורה הזאת, היפה, שהייתה איתך אתמול הרבה." היא אומרת כזוכרת כל פרט ופרט, שזה משונה בתור אחת שהייתה כל כך שיכורה.
אני נזכר בפרטים, ביד קטנה, בנשיקות על הבטן, בעיניים חומות ושפתיים קשות. הו אלוהים.
"כלום- אני לא מכיר." לבסוף אני עונה והיא מהנהנת.
"בחורה יפה." היא ממלמלת בחוסר חשק.
"אני משער," אני מגרד בעורפי, "אני לא ממש זוכר אותה."
היא מהנהנת וכשמרימה מבטה אליי, עינייה הכחולות נוצצות שוב דרך משקפייה.
"יופי." היא אומרת וממהרת להוסיף בעקבות מבטי המבולבל. "זאת אומרת, אם הייתם ביחד והיינו שוכבים הייתי מרגישה מאוד נורא איתנו." היא אומרת, בספק אם היא מאמינה לעצמה כי אני אינני מאמין לשום מילה שלה עכשיו.
"ועכשיו, כשגילית שאין לי שום קשר אלייה, את מרגישה יותר טוב איתנו?" אני שואל והיא חושבת לרגע.
"אני מניחה שכן, אבל עדיין מרגישה רע עם עצמי. אבל זה כבר לא קשור אלייך."
אני מהנהן.
היא מנערת את ראשה, מעיפה מחשבות ומביטה בי לכמה שניות בעיניים נוצצות.
אילו לא הכרתי אותה הייתי חושב שזה אותו הניצוץ העיניים כשמופיע לדייב כשהוא מדבר על אמנדה. אבל הכרתי אותה וזה היה ניצוץ אחר לגמרי שעוד לא בדיוק הבנתי מה הוא. אבל היא לא אוהבת, וחבל.
"אתה יודע, יש לך עיניים יפות." היא אומרת ואני צוחק.
"הן חומות, זה אולע הצבע הכי שכי-"
"לא." היא קוטעת בצחוק ומנידה את ראשה לשלילה. "הן מדברות, מבריקות." היא מתקרבת שני צעדים יותר קרוב אליי ועינייה לא עוזבות את עיניי, "הן ממש נוצצות." היא לבסוף אומרת ומוסיפה חיוך קטן.
אני מחייך, אם רק הייתה יודעת שרק איתה זה ככה, בטח הייתה בורחת ממזמן.
YOU ARE READING
דמיינו Imagine
Roman d'amour'דמיינו לעצמכם כמה מצחיק זה היה אם היינו ביחד' ------ אהבתם פעם עד כדי כך שהפסקתם לאהוב?
