דמיינו Imagine

עבודה 0.5

נסיעה ארוכה, היו רגעים שחשבתי שאנחנו הולכים להזדקן בין הצעירים והזקנים ברכבת הישנה. היו רגעים שרציתי לברוח כשהדלת השקטה נפתחה. אך נשארתי, עם רגל קופצת וסוללה שואפת לאפס, נשארתי.

עיניים כחולות. כאילו בוחנות כל פרט ופרט בנוף שאט אט מעיר תוססת הפך לטבע עוצמתי.
היא לא הוציאה מילה במשך הנסיעה הארוכה, רק הסתכלה בעומק אל הנוף ומדי פעם רשמה דבר או שניים במחברתה הקטנה. כתב ידה מסולסל ולא ברור, לעולם לא אצליח לקרוא ככה מה רשמה.

שמחתי, בכל חלק וחלק בליבי שמחתי כשזכיתי להיות בן זוגה של רוז בעבודת החקר שמר ארצ'ר נתן לנו.

לקחנו רכבת אקראית וסיכמנו ביינינו לבין עצמינו שנרד אך ורק בתחנה האחרונה. עברנו כמה תחנות לא מוכרות, וככל שהנוף הפך יותר ויותר לזר, כך חיוכה של רוז עלה.

אחרים, לעומתי, היו חושבים כי מוזרה היא. אבל עם שכל מזויין כמו שלי, מצאתי אותה כמו חידה שהייתי מת לעשות- זאת אומרת, לפתור כמובן. בכל מקרה, אני אפילו לא בחצי הדרך.

"אתה מכיר את סיפור עץ הדעת?" רוז מביטה בי.

מקמט את גבותיי, "זה של היהודים לא?"

היא צוחקת, "זה היה החטא הראשון בעולם." היא שותקת ומוסיפה, "אתה מאמין באלוהים?"

"ישו ומריה הקדושה. למה?" אני שואל ועינייה, דרך משקפייה, מבריקות.

"לא יודעת." היא מושכת בכתפייה, "אמא שלי, הכריחה אותי ללכת לכנסייה בתור ילדה קטנה, מצאתי את זה מטופש. שלא תבין לא נכון, בטוח יש שם משהו למעלה אבל אני לא מאמינה כמוכם."

"אז במה את מאמינה?"

היא חושבת לרגע ונושכת את קצה העט שלה. "בנשמות?" היא ספק אומרת ספק שואלת. "בשמיים מסתובבות מליארדי נשמות, כאלה שהספיקו לחיות ואלה שעוד לא. אני לא מאמינה בניסים אני פשוט חושבת שהם אלו שמסתכלים ושומעים את התפילות והבכי שלנו."

היא מביטה בי לשבריר שנייה ואז מנידה בראשה, "אתה בן יחיד נאט?"

"כן ואת?"

"תלוי." היא צוחקת, "במודע או לא מודע?"

"מה זאת אומרת?"

"במודע אני בת יחידה, לא במודע ככל הנראה יש לי עוד תשעה, עשרה או אפילו יותר אחים."

"מה?" אני מקמט את מצחי.

עוד לפני שהיא מספיקה לענות ברמקולים מודיעים כי הרכבת עומדת להיכנס לתחנה האחרונה שלה.

אנחנו קמים מהמושבים, מופתעים לגלות כי בקרון נשארנו רק אני והיא.

"ולחשוב ששמרנו על שקט כל כך." היא צוחקת ומעניין אם היא יודעת כמה החיוך שלה יפה וכמה שהוא מרטיט את ליבי.