דמיינו Imagine

טקילה 0.3

עינייהם החומות טורפות אותי במבטיהם. אם כי כל מבט טורף בצורה אחרת.

אם לא הייתי שיכור הייתי אומר להם להפסיק, כי לעולם לא אהבתי תשומת לב מיוחדת- אבל לעזאזל עם זה, כל אחד צריך פעם אחת בחייו להיות מרכז העניינים.

אז אני לוקח את הבקבוק טקילה, כי כבר לכולם נמאס למזוג שוטים בכוסות קטנות ולא מספקות.

ידה הקטנה מלטפת את כתפיי.

במהירות אני גומר את הבקבוק השלישי שלי להערב. לעולם לא הייתי זקוק לשכרות הזאת ככה.

שבוע לפני כן:

לוגן צוחק בעודי ממרקר את הסיכומים, כי מה יותר טוב מלסכם סיכום.

"אתה הולך לחגוג ככה את היום הולדת שלך? כמו פוסי?" הוא נשכב על המיטה ומתופף על בטנו בקצב גרוע.

"אמרתי לך, אני יכול לשמוח גם מבלי לדפוק מישהי." אני מלמל וממשיך.

"בולשיט." הוא פולט, "בחייך נאט, אתה חייב לחגוג." הוא דואג להדגיש את המילה האחרונה.

אני מביט בו, "אני באמת לא בקטע של מסיבות לוגן, בבקשה תעזוב אותי."

"הייתי עוזב אותך," הוא משקר וממשיך, "אבל תראה אותך, אתה שקוע בעבודות, כבר לא מתראה איתנו. אני חושב ששכחת את העולם חוץ מהלימודים."

הוא צודק. בדרכו המעוותת והמשונה, הוא צודק. זה היה חודש שלם שלא יצאתי לבלות- כלומר, אם ללמוד בסיפרייה לא נחשב לבילוי.

אני מביט בלוגן, המבט המשוגע שלו מרוח על פניו כמו תמיד ואני יודע שהוא לא ישחרר ממני.

-

עיניו הקטנות מביטות בי ולבסוף מביעות מן מבט מאוכז שלא אשקר, פגע. "מאה חמישים אנשים אמרת?" הוא אומר בטון מזלזל, "בחייך, אתה נראה אחד שבקושי יביא לי חמישים."

לא בטוח אם זה היה הסוודר הגדול או תיק הצד הגדול ששם אוחסן כבר חצי שנה המחשב הנייד שלי, אבל ללא ספק זה היה המראה שלי שגרם לו לשפוט אותי ככה. אני מקווה.

"אנחנו סטודנטים, השמועה עוברת מאיש לאיש יותר מהר ממהירות האור." דייב, לעבר- שותפי לחדר וכרגע גם חבר טוב, מדבר במקומי עם בעל המועדון הקטן.

לוגן מסכים בצד.

האסייתי מהנהן, "אוקי, בסדר." הוא נכנע, "אבל מינימום, מאה חמישים איש!" הוא מציב בפנינו אצבע מאשימה. מובן.

אני מהנהן ודייב טופח על השכם שלי.

"ואחי, סטודנדטים, הם רק מחכים לקצת אלכוהול ומוסיקה." מעטים נדירות יצא מפיו של לוגן דבריי חוכמה, קשה לי להגיד שזה אחד מהם, אבל זה ללא ספק היה משפט נכון שגרם לאסייתי להשתכנע עוד קצת.