I Know You

פרק 1

"תעודת זהות בבקשה." היא מבקשת בלי להסתכל עליי. אני לא יודעת מה לעשות. "אין לי אחת," אני מודה, למרות שאני לא מבינה מדוע אני צריכה תעודת זהות.

המוכרת הצעירה שעובדת בסופרמרקט שבסוף הרחוב שלנו מסתכלת עליי במבט בוחן. "בת כמה את בכלל?" הפה שלה נוטה מעלה במין הבעה סולדת כשהיא מסתכלת עליי. הפנים שלה עמוסים באיפור, וזה נראה מגעיל כי אנחנו די קרובות ואני יכולה לראות את הקמטוטים שעל פניה למרות שאני מניחה שהיא לא בת יותר מ25.

"אני בת חמש עשרה," אני אומרת בשקט. היא ממשיכה להסתכל עליי כאילו נפלתי ארצה מכוכב רחוק שאת שמו אף אחד לא יודע. ואז היא ממשיכה ללעוס את המסטיק שלה באותו אופן מעצבן, וצוחקת למאית השנייה. "אנחנו לא מוכרים סיגריות לקטינים. להתראות."

פניי נופלים. "זה לא בשבילי! זה בשביל אמא שלי," אני כמעט צועקת. לפחות שני ראשים מופנים אליי מכמה מקומות שבין קורות המדפים, אולי בהגזמה כדי לרמוז לי לשתוק. אכפת לי מהם, זה בטוח לא. זה באמת בשביל אמא שלי. למה שאשקר? או, למה שאעשן?

"שמעי, ילדונת, אני לא מתעסקת בעניינים האלה. אם אמא שלך רוצה סיגריות, שתבוא לקנות בעצמה." ועם זה היא חוזרת להקליד במחשב.

"בת זונה," אני ממלמלת כשאני יוצאת מהסופרמרקט. הדבר היחידי שאי פעם קניתי פה זה היה חטיפי טוויקס, וזהו. אולי הייתי באה לכאן כדי לקנות טמפונים לאמא שלי, ואני לא אשקר - זה היה יכול להיות מביך. אבל מעולם לא באמת היה לי אכפת.

אני מגיעה חזרה לצד השני של הרחוב ונכנסת לבניין במהירות. הדירה שלנו היא הראשונה, לכן המרתף שייך לנו. אמא יושבת בסלון, ומעשנת כנראה את הסיגריה האחרונה שנותרה לה בחבילה. "המוכרת לא נתנה לי לקנות," אני מסבירה בשקט מדוע ידיי ריקות. היא נאנחת אנחה גדולה וממשיכה לעשן את הסיגריה. אני צופה בה. צופה באופן שבו היא שואפת מהחומר הדליק, ונושפת החוצה את הכל בתנועה אחת מהירה. אני צופה בעשן שנידף מפיה מתחמק אט אט מהאוויר ובסופו של דבר נעלם. זה לא מפתה אותי, למען האמת. זה אף פעם לא פיתה אותי. אני סולדת מזה באופן נחרץ, למרות שאני חיה עם זה, ונושמת את זה. בכל מקרה, מעולם לא התלוננתי לגבי זה.

"קראי למיקי," היא מצווה עליי בקולה הצרוד, ונשענת אחורה על הספה עד שראשה מקביל לקיר. היא משחררת מבין שפתיה עוד קצת עשן.

אני יורדת במהירות למרתף, בו מיקי וכמה מחבריו נמצאים כמעט באופן קבוע. אני לא אוהבת להיתקל בהם. הם מסריחים מסיגריות, ואני חושבת שכמה מהם גם עושים סמים. בנוגע למיקי אני לא חושבת שהוא עושה סמים. את זה אני יודעת.

"מיקי?" אני קוראת לו. אני נמצאת רק במחצית המדרגות למטה כשאני עוצרת. אני לא רוצה לרדת לשם - המקום הזה תמיד הפחיד אותי.

כשהייתי קטנה נהגתי לישון שמה לפעמים, כדי לא לשמוע את הצרחות של ההורים שלי. הם שנאו אחד את השנייה, זה היה ברור. הכל נהיה טוב יותר כשאבא עזב. הוא הגיע למסקנה שהוא שונא את אמא ובמיוחד את המשפחה שלה רק אחרי שהוא התחתן איתה.