"מה גורם לפריקית הזאת לחשוב שהיא נראית טוב עם כל האיפור הזה?"
החבורת בנות שמאחורי לא מפסיקה להתלחשש, וזה משגע אותי. אני נאנחת בקול רם, ומסתובבת כדי לפגוש בזוגות עיניים שמופנות היישר אליי. "היי קלואי," אני קוראת לבלונדינית הגבוהה שמשלבת את ידיה. "למה שלא תדברו עליי במקום אחר? ככה שאני לא אצטרך לשמוע את הקול המעצבן שלך על הבוקר." אני מחייכת את החיוך הכי מזוייף שאני יכולה, ומסתובבת חזרה, לא מחכה לתגובה שלה.
אחד הדברים הכי גרועים בלהיות נערה בתיכון, זה הבנות שלומדות איתך. עם חלקן אתה יכול עוד איכשהו להסתדר, אבל יש כאלו שפשוט צועקות לך לנתק את העיניים שלהן מהמקום. וזה יכול לקחת הרבה מהשלווה הנפשית שלך כדי לא לעשות את זה ולהתגבר על עצמך. עם הזמן שבו אתה לומד להכיר את הנוהל חיים שלהן, ככה אתה יותר שונא אותן ומרחם עליהן בו זמנית. ההגדרה שלהן בהחלט יכולה להיות זונות חסרות תקנה. הן צוחקות על האיפור שלך כשאחרי הלימודים הן יוצאות למסיבת רחוב זולה עם ליפסטיק ורוד על השפתיים.
היום הכומר וויליאם החליט לקצר את הדרשה שלו, ולשחרר אותנו קצת יותר מוקדם מבדרך כלל. הטעות שעשיתי היום היא לשבת מאחורה ולשמוע את השיחות הבלתי מעניינות של הנערות המטומטמות של התיכון. במקרה הזה, בהחלט עדיף לשבת מקדימה, לשמוע את הקול של הכומר וויליאם בווליום מלא, ולהתחייב לא להירדם מול הפרצוף שלו. וכל זה מאוד קל מאשר להחזיק את עצמך ולא להחטיף לקלואי והשפוטות שלה. מה שהיא חשבה על איך שאני נראית בהחלט לא הפריע לי, אבל זה גרם לי לתהות אם כולם חושבים ככה. אם אולי... ג'ים חושב ככה.
הוא נמצא ברוב המחשבות שלי, כשאני מנסה לנתק אותו ממוחי אבל שום ניסיון קלוש לצלוח את זה לא קורה. אני רק מדמיינת את היופי של הפנים שלו בראשי כל הזמן, את הקול היפה והצרוד שלו ואת השפתיים האדומות שמחייכות אליי. זה כל כך דפוק! אני שונאת את זה. אני מנסה לשלוט על המחשבות האלה, אני באמת מנסה, אבל זה חזק בהרבה יותר ממני. אני מרגישה כאילו מישהו הכניס לראשי דיסק שרוט שחוזר על עצמו מליוני פעמים, ובמליוני הפעמים האלה ג'ים מופיע. זה כל כך גרוע.
היום עובר מהר יחסית לימים שבהם מצב הרוח שלי לא במיטבו. זמן השיעורים מתעופף לו, ודווקא זמן ההפסקות מרגיש כמו נצח. כשכל השיעורים נגמרים אני ממהרת ללכת הביתה, ובמכוון אני לא עוברת ברחוב מתחת בו נמצא במגרש, כדי להימנע ממקרה של מפגש עם ג'ים.
אני מרגישה משוחררת כשאני נמצאת בבית. אין לי לחץ לימודי או חברתי, ואני חופשייה. אני לא צריכה להעמיד פנים שאני לא עומדת להירדם כמו שאני עושה בשיעורים, ואני יכולה ללכת ממקום למקום מבלי לקבל על זה צעקות. אני לא צריכה להיסגר בחדר חנוק עם עוד שלושים תלמידות. זה כיף, ואני אוהבת להיות בבית, מה שבטוח שאני אוהבת את זה מאשר להיות בבית הספר.
YOU ARE READING
I Know You
Teen Fictionמהי כוחה של אהבה לעומת כוחו של היקום? - מכיל תכנים בוגרים (שימוש בסמים, מילים גסות ואובדניות) - מבוסס חלקית על "יומן נעורים".
