I Know You

פרק 12

"אז מי זה?" אמי נשענה על השולחן עם ידיה השלובות, מביטה בי בתוכחה. הרמתי את כתפיי והמשכתי לאכול את הקורנפלקס שנספג בחלב הקר, מנסה להתעלם מהנסיונות של אמי להוציא ממני מידע על מה שקורה בראשי. "אף אחד. אני, לא, מאוהבת!" אני מפטירה בקול רם ונועצת את עיניי באמי כשאני מרגישה את מבטה נוקב בי. היא מגלגלת את העיניים שלה ושואפת את התכולה של הסיגרייה שלה לתוכה.
"את שקטה, את נמצאת כל הזמן בחדרך ולא יוצאת- עוסקת רק בספרים שלך, ואתמול חזרת בוכה הביתה." היא סופרת את ה'הוכחות' באצבעותייה ומרימה אליי את גבותייה הכחושות, ומטיחה את העשן שיוצא מפיה כמה שניות לאחר מכן.
"אמא, בחייך. זה לא אומר כלום. ובטח שזה לא אמור להגיד שאני מאוהבת." אני פוסלת את דבריה נחרצות וממשיכה לאכול.
"בסדר, סופיה. מה שזה לא יהיה. אבל אם באמת יש מישהו, אל תתני לו לשלוט עלייך. תראי לו שאת חזקה גם בלי אף אחד. אפילו תשחקי בו, רק כדי ללמד אותו שאיתך לא משחקים."

כמובן שלא היה לי צורך להראות לג'ים שאני חזקה גם בלעדיו. כי הייתי בלעדיו בכל מקרה.

זאת הייתה עוד אחת מהפנטזיות המגוחכות שלי. שכבתי על גבי, שהתנגש עם הקיר המוצק של גג הבניין, ובהיתי בשמיים.
דמיינתי שג'ים פתאום נעלם, לשבוע או יותר, ואז הוא חוזר ומספר שהוא נגמל מהשימוש בסמים.
דמיינתי שאחר כך הוא בא אליי ומספר לי שאני מוצאת חן בעיניו, ושואל אותי אם אני רוצה לצאת איתו.
כמובן שזה היה כלום חוץ מהחלק הלא מציאותי שקיים במוחי. הייתי שקועה במחשבות, בתמונות שעלו בראשי, בזכרונות שהעלו ניחוחות לא קיימים של משהו שלא קרה.
הייתי נואשת. הייתי מאוהבת מידי בג'ים. חשבתי עליו יותר מידי. הרגשתי לגביו יותר מידי.
מעולם לא ידעתי מה היא אהבה אמיתית, מעולם לא הרגשתי אותה באמת עד שהבנתי עד כמה אהבתי את ג'ים. יכלתי לדעת שאני אוהבת אותו לפי ספרים שקראתי. הלב שדופק מהיר יותר כשאני רואה אותו----- לא, כשאני אפילו רק חושבת עליו, וההשתוקקות המרובה לראות אותו אפילו לשנייה.
אין דבר שהעציב אותי יותר בכל משך חיי מהעובדה שהסיפור שלי ושל ג'ים לעולם לא יסתיים לטובה. בעצם, הוא אפילו לא התחיל, ובכך זה כאב לי אפילו עוד יותר.
יכלתי רק לדמיין מה ג'ים מרגיש כלפיי, ואם בכלל. לא יכלתי לדעת כלום, כלום, שום דבר שקורה לו בראש.
הייתה לי האפשרות לקרוא ביומנו אך לא העזתי לעשות זאת. בכל פעם שעמדתי לפתוח אותה דמיינתי מישהו קורא ביומן שלי. יודע את כל הסודות הכמוסים שלי. את הרגשות שלי. המחשבות. הרעיונות. הכל, בעצם. קורא אותי.
אז עם כמה שחשקתי בלדעת את ג'ים, התעטשתי על עצמי במהרה בהגיון הפשוט הזה.
הרצון העצום ביותר שלי, היה לשכוח מג'ים. לשכוח שבכלל הכרתי אותו. הלוואי שמעולם לא הייתי מכירה אותו, אמרתי לעצמי. הלוואי.הלוואי שיכלתי לחסוך לעצמי מליוני רגשות וכאב בלתי נסבל.
אלוהים, וכמה הערצתי אותו! כל דבר שעשה. התנועה הכי קטנה שלו נראתה בעיניי כאלוהית. הוא עצמו, היה כסם בשבילי. זה היה עד כדי כך נורא?
טוב, כן.

למחרת היום בו קרתה תקרית הכדורסל נפגשתי עם ג'ים. לא במכוון, אך זה קרה כשהייתי בדרך לספרייה. הוא היה במגרש, אך הוא לא עמד על רגליו ושיחק. הוא ישב בצד המגרש, נשען על הגדר, והיה באפס מעשה אפשרי.
כשהבחנתי בו לפתע, כאילו השתתקתי. הרגליים שלי עצרו את פעולת הלכת מבלי שליטתי, ועיניי נקבעו על הנער העייף.
עייף. הוא באמת היה נראה ככה.
כשקרא לי התקרבתי, ויכלתי להבחין באופן הברור בו עפעפיו שמוטים וגופו רפה.
"לאן את הולכת?" הוא שאל אותי, ולמרבה הפלא -או שלא- גם בקולו נשמעה עייפות מיואשת.
בלב דומם עניתי לו שאני בדרכי לספרייה. אלו השניות בהן התלבטתי הכי הרבה בכל חיי- לספר לו על היומן? ומה להגיד? שמצאתי אותו זרוק ככה סתם? הרי זה מה שבאמת קרה.
עיניו הכחולות הביטו בי, ויכלתי לזהות בהן ניצוץ, איזשהו זיק חולף, שקרא לי.
אולי דמיינתי את זה, אבל בהחלט ראיתי את זה. האם הסתכל ככה על כולם? בייאוש? בנואשות להיפטר מההרגל הרע שהורס אותו עד כדי להביאו לסף מוות?
האם הרגיש שהוא עומד להתמוטט? שהוא רוצה להיגמל, אבל שהוא פשוט לא יכול?
באותו הרגע רציתי לשאול אותו מליוני שאלות. אבל לא יכלתי, כי לא העזתי. בקושי יכלתי להסתכל עליו מבלי להיתקף עצב שדקר אותי כמו מאות מחטים שננעצים בכל עור גופי.
רציתי גם לחבק אותו, באותו הרגע. להחזיק בו ולהגיד לו- אל תלך... תישאר איתי. למה אתה צריך את כל זה?
אבל העניין הוא שכל זה הרתיע אותי. הרצון לגעת בו, לחבק אותו... לאהוב אותו? מה ידעתי על אהבה?
שנאתי את כל הרגשות שמילאו אותי בשעה שעמדתי מולן והבטתי בו. אפילו לא הייתי מודעת למה שעשיתי, כשבהיתי לתוך עיניו מבלי להגיד או לעשות דבר.
וכעסתי עליו. הו, כמה שכעסתי עליו. למה הוא היה חייב להרוס לעצמו את כל העתיד שלו? למה בגלל כמה צעדים קטנים וטפשיים הוא פשוט בעט במה שעד עכשיו כה טיפח ואהב?
בגלל כמה מעשים מטופשים של ילד בן 16 הכל נחתם להפך מטוב. ועל זה כעסתי עליו, למרות שלא ידעתי למה.
אבל כשהסתכלתי עליו לזמן מה, ובחנתי את פניו היפים שרק נהיו יפים יותר בגלל חוסר השלמות שבא עם עייפותו, לא היה לי אכפת מכלום.

הרגשתי שאני רוצה להיות קרובה אליו, אז התיישבתי לידו. יקרה מה שיקרה, חשבתי, זה הרגע האחרון. אז הרשתי לעצמי להיות בחברתו, ולשמוע את הנשימות שלו. להיות כל כך קרובה לגוף שלו, להריח את השיער שלו. וגם כשהוא הזיע כל כך- זה לא הרחיק אותי.
הרגשתי את מבטו עליי, אבל המשכתי להסתכל קדימה.
ועד שהוא הבין שאני לא מתכוונת לדבר, הוא הסיט את מבטו קדימה גם הוא, ושנינו פשוט הסתכלנו על הרחוב השומם.
אם הרגשתי הרגשה כזאת אי פעם בחיי, אז כנראה ששכחתי אותה עד עכשיו, כי הרגע הזה היה כל מה שהייתי צריכה. הרגע הזה הוא היה כמו סם- בלתי מזיק ברגע, משפיע להרבה זמן אחרי שהוא נגמר, ואחר כך גם משאיר צלקות וכאב.
אז באותו הרגע לא חשבתי על הצלקות שהוא ישאיר לי, ופשוט נהנתי ממנו עד שחייכתי. חייכתי. חיוך אמיתי, שנבע מכך שנמצאתי עם מישהו שאני אוהבת- ומרגישה את זה. זה אולי הרגש הכי אמיתי שהרגשתי בכל משך חיי. רגש שדוהר ופועם ונוכח בלב, ומפזר ניצוצות לכל הגוף שלי.