I Know You

פרק 10

המחשבות על ג'ים מעולם לא היו כל כך בלתי נסבלות עד הרגע שבו החלטתי להתרחק ממנו. ההחלטה בוצעה מספר פעמים, אחרי כל פעם שבה התקרבנו יותר מידי. אך היא אף פעם לא באמת התקיימה.
נדמה היה כי ליבי השתעשע מלדמיין אותו בראשי, ולהגיע למצבים מביכים בו אני בונה לעצמי במוחי את עתידי איתו.
מה הוא היה בשבילי? חבר של אחי. מדוע הרגיש לי כי היה ביננו קשר עמוק יותר? ואולי היה. אבל הייתי מתוחכמת יותר, ורציתי להקדים תרופה למכה בכך שניסיתי להתחמק ממנו. אבל נראה כי בכל פעם שניסיתי לחמוק ממנו, הוא הרגיש ולכן ניסה לקיים שיחה איתי.
שנת הלימודים הייתה קרובה לקיצה, וכך גם הסבלנות שלי להישאר רחוקה מג'ים.
ידעתי שהוא לא היה ה"גבר" האידיאלי שאיתו חלמתי לחיות את חיי, אבל לא היה לי אכפת. הייתי מאוהבת במחשבות עליו. אולי בו קצת פחות.
כאבתי עליו כל לילה לפני שנרדמתי, כי ידעתי שלעולם לא נהיה ביחד. מיום ליום הבנים התדרדרו, ואת זה ידעתי כי מיקי בא אליי בבקשה להלוות ממני כסף. כמובן שלא הסכמתי - כי אסכים לקניית סמים? אולי בחלומות שלו ובסיוטיי שלי. ראיתי את ג'ים בביתי, למטה במרתף, אולי אחת לשבועיים אם לא פחות. הם העדיפו וודאי לבלות ברחובות העיר. כשכן היה, לא יכלתי למנוע מעצמי להתיישב על סף המדרגות ולהאזין להם בתקווה לשמוע דבר מה מפי ג'ים. הייתי ניזונה מזה לטובה, אך לא להרבה זמן כששמעתי איך הוא מדבר. בוודאי לא כמו שהיה מדבר איתי  ---  הוא היה מקלל, מדבר באי כבוד, ואומר מילים כמו "בן זונה" ו"מניאק" וכו' בתדירות כזו כאילו היו מילות תודה ובקשה. הזדעזעתי, אבל זה רק גרם לי להרגיש אי נוחות בכך שאני מעריצה בן אדם כזה. אני גם קיללתי לפעמים, אבל זה הסתכם כהרגל גרוע וחד פעמי שנפלט מפי פעם בהרבה זמן, כשמצב רוחי היה ירוד.

הרגשתי שהשנה קצת התבגרתי. נהפכתי לבת 15, והשנה הבאה הייתה השנה האחרונה שלי בתיכון. לגבי זה לא ידעתי מה להרגיש, כי ידעתי שעליי להשתפר ברצינות הלימודים יותר מתמיד, ותמיד הייתי לחוצה לגבי מחויביות כאלה ואחרות.
גם גבהתי במקצת, ושיערי ארך. הפוני שלי כבר כמעט מכסה את עיניי. שמתי לב לשינויים כי התחלתי להסתכל בי דרך המראה בתדירות צפופה, מסיבה בלתי ידועה.

"את מאוהבת." אמי פסקה באחד מין הימים, אותם הימים בהם לא עשיתי כלום מלבד לשבת במטבח ולבהות באוויר.
צחקתי בהכחשה מוצהרת. "מה גורם לך לחשוב ככה?" ניסיתי שלא להסגיר את עצמי באמצעות עיניי, והקפדתי לשמור את הבעת פניי אדישה.
"את בוהה, שותק- אה, ואל תחשבי שלא שמתי לב לזה שהתחלת לסדר את השיער שלך." היא מצביעה עליי בהאשמה, ועיניה נפערות במעט כששאלתה לא מאחרת לבוא; "מי הבחור?"
"אף אחד, אמא. כל הבנים דפוקים בבית הספר שלי," אני מגלגלת עיניים ומעבירה דף בספר שבו התחלתי לקרוא היום בפעם האלף; אהבה וגאווה. אין גבול לחיבה שיש לי לספר הזה, אך אני מוצאת בו משהו קצת מעצבן גם. אני לא חושבת שהגאווה התמצתה בספר כמו האהבה, אם כי שתיהן דברים שונים לגמרי, מציגים את האחת שווה לשנייה.
איך הסתכם מר דארסי כגבר כל כך גאה אם התוודה באהבתו לאליזבת? ואם באליזבת אינה קיימת הגאווה מדוע סירבה להצעתו של מר דארסי מכיוון שהעליב את כבוד משפחתה? לא הייתי משנה שום פרט בספר, כמובן, אבל יותר מכעיס אני מוצאת בכך שהוא כל כך מפורסם לשלילה. אולי זאת רק אני; נכעסת מכיוון שההתלהבות המעצבנת שניכרת בחבורת הכסילות לכיתתה שבוודאי לא יודעות להעריך ספר שכזה, ובכל זאת מתיימרות לאהוב אותו.

אתמול, כשהייתי בדרכי לספרייה השכונתית, הבחנתי במחברת מוכרת לעיניי שנזרקה על ריצפת המגרש. לקחתי אותה, ברוב חוצפתי, עם תירוץ להחזיר אותה למי שאבד אותה. היא נראתה יותר מידי מוכרת בעיניי, עד שזה היה מעצבן לנסות להיזכר בכל פרט שקשור לזה. כאב לי הראש מלחשוב על זה.
הכנסתי אותה בכיס הפנימי של החולצה שלי והמשכתי לספרייה ששכנה במבנה ישן שעומד להתמוטט. היו בה מאות מדפים, אלפי ספרים ומליוני דפים לבטח. הספרים שהיו בה לא היו מי יודע מה חדישים ודפיהם המעופשים לא היו מושלמים, אך לא הזדקקתי ליותר מזה. זה לא שהכרתי משהו טוב יותר.
אזרתי כוח רב כדי לא לפתוח את המחברת ולהתחיל לקרוא בה. היא הייתה נראית כמו יומן, וגם אם לא זה אז משהו שהוא אישי מאוד. בסופו של דבר הכרחתי את עצמי לקום ולהצטרף לאימי בארוחה שהיא אילתרה לעצמה. אני די בטוחה שכנערה, לפני שהיא התדרדרה לסמים, היא חלמה להיות טבחית או שפית. הנסיונות שלה לגוון באוכל היו תמידיים מאז שהכרתי את עצמי ואת מיקי, ולפעמים הם גם היו צולחים. אבל בביתנו לא תמיד היו האמצעים לאפייה או לבישול, אז היא נאלצה להסתפק במה שיש או לקנות חבילת קמח במקום חפיסת סיגריות במכולת.
אהבתי אותה ככה, כשהיא התעסקה במשהו שאהבה לעשות. בדרך כלל זה היה בעיניי כמין מחוות רגשות שלה שבמקום במבוכה לכוון אותה אלינו, הראתה לנו אותה בדרך הזו.
אהבתי את היופי של אמא שלי. היא תמיד הייתה גבוהה כל כך, כשם שעצמות לחייה היו, ועינייה הירוקות שמרו בתוכן כל כך הרבה. לא יכלתי לקרוא אותה גם כשניסיתי מאוד חזק.

לבסוף וויתרתי על זמן האיכות עם אימי מפאת בשיעמום המופתי שהרגשתי, וחזרתי לחדר. אם אני רוצה להחזיר את היומן הזה למישהו שאיבד אותו, עליי לדעת מי הוא. ואם עליי לדעת מי הוא, רצוי שאבדוק אם יש לזה רמז במחברת. אז בידיים רועדות פתחתי אותה באקראיות, כשהיא נפתחת בדף האחרון שבו הוכתבה. אני מדפדפת באופן מהיר וחסר התמקדות מהדף הראשון המלא עד האחרון המלא, כששורות הדפים צפופות מכתיבה של עט שחור ודק. אני חוזרת לדף הכתוב הטרי ביותר.

"מהי כוחה של אהבה לעומת כוחו של היקום? תמימות של אוהבים יכולה רק להיות נושא בידור לשטן, כשמוות של אהוב או אהובה יכול להיות כירייה אחת בלב או שתיית רעל-'

אני סוגרת את המחברת. אם המחברת הזו מוכרת לי, יכול להיות שהיא שייכת למישהו שאני מכירה. מי מסוגל לכתוב דברים כאלה? אני מתכוונת- מי מבין האנשים שאני מכירה מסוגל לכתוב דברים כאלה? בטוח אף אחד לא מבית הספר או מכיתתי; מעולם לא ראיתי משם פרצוף מוכר שהתהלך בשכונה. מיקי? זה מגוחך. אחד מחבריו? אני בודקת את התאריך האחרון;

'28.5.1995'

למען השם. זה נכתב רק אתמול. אני ממשיכה לקרוא-  'או שתיית רעל בלתי מודעת. שמיים סוערים לעומת שמש קייצית, כשהניגוד בין שניהם תלוי במידה שווה,- הכאב כבר אינו קיים כשמכירים את השטן. אלוהים מחליט על הכל אך אינו מחליט על צדק ואותו נותן בידי חברו הותיק. מה כבר יש בהחלטתינו מאחר שאת מעשינו שופט השטן וגומל לנו בעוול בלתי מוצדק? רק בידור אנחנו בעינו. לכן אין להסתמך על אהבה. בעיני החכם עדיף כבר לפנות לרשע ולהצטרף אליו, ובכך לא להתאכזב לשווא ולכאוב לב שבור. וזה מה שאני עושה, אני מצטרף לכוח הרשע, שעכשיו הם כביכול הסמים. אבל אני נהנה מזה, כשאני צופה במיקי מסדר את-'

אני סוגרת את המחברת במהירות, ולא מוצאת צורך בלפתוח אותה עוד. אני יודעת למי היא שייכת.