הפעם הבאה שראיתי את ג'ים הייתה כשהחלטתי להחזיר לו את היומן שלו. כמה פעמים נאלצתי להתעשט על עצמי ולהתגבר על הרצון לקרוא בה עוד, לחפש אולי איזה רמז קלוש שקשור אליי, אולי עשרות פעמים. הייתי מוכרחה להסתפק בעובדה שעכשיו אני יודעת מה ג'ים באמת חושב על אהבה, או על סמים. לא הופתעתי מדעתו, או מהכתיבה העמוקה שלו. ידעתי שחוץ מילד יפה יש בו גם כשרונות אחרים. הנחתי שאני מסכימה איתו- האהבה יכולה להילקח מידיים טהורות בקלילות ובללא סיבה, כמו מוות כביכול טבעי והתמכרות לגורמים כאלה ואחרים. רק מאמינים יכלו לחשוב כך; ועוד לאחר מכן להאמין ששום דבר אינו צירוף מקרים והכל ביד אלוהים. אך ג'ים סיכם את זה כמעשי השטן, ויכלתי שרק להסכים איתו. לא שהיה מודע לכך בכל אופן.
הרגשתי קצת מובכת ביני לבין עצמי בכך שקראתי את מה שג'ים כתב. זה נתן לי חלון פתוח לתוך מחשבתו הצלולה, וכמעט התביישתי לנוכח העובדה שאצטרך להחזיר לו את המחברת הזו. הייתי בטוחה שעוד עשרות דפים נכתבו במילים היפות של ג'ים, ואני קראתי רק טעימה כל כך קטנה. מה ג'ים יחשוב כשידע שיומנו היה בידי? לרשותי? האם יחשוד בכך שקראתי בו להנאתי או יאמין כי הוא מספיק מכיר אותי כדי לדעת שלא אעשה זאת? אולי יחשוב מעבר ויתהה לעצמו איך וכיצד ידעתי למי היומן שייך ולמי להחזיר אותו. אך לא אכפת לי, תכננתי בראשי את הכל, וגם אם יהיו בו חשדות הוא ייאלץ להסתפק בכך שקיבל חזרה את היומן שלו.
המקרה הזה רק הקשה עליי בנוגע לג'ים, והפך דברים מסוימים שאני חושבת עליו לטובים פי מאה.
הוא היה ילד כל כך חכם. למה היה צריך לרדת לתחתית התהום בגלל משבר נעורים?
חשבתי שאני מוכרחה לעשות משהו כדי לנסות להציל אותו, אבל לא העזתי להתערב. אז נותרתי לבד בצד שותקת, ורק קיוויתי בתוכי שאלוהים יתערב בעצמו, ויחזיר לג'ים את התמימות שהייתה קיימת בעיניו לפני שהוא נטה לצד האפל ונכנע למה שמסוגל לתת לו אושר רגעי בלבד. כשאחר כך זה מסתיים במוות.
מוות.
לא יכלתי לחשוב על כך. גס רוח ככל שזה יישמע, דאגתי לחייו של ג'ים יותר מאלה של מיקי אחי. כמובן שתהיתי לגבי שניהם כשהזדמן לי, ולא יכלתי שלא לחשוש להם.
הם לא היו עירניים במיוחד, או אחראיים מספיק כדי להישמר בטוחים.
ידעתי שהם יכולים למות בכל רגע, אולי ממנת יתר ואולי ממסחר של סמים מזוייפים ורעילים.
לא הראתי את זה בשום אופן, אבל היה לי אכפת לגבי החבורה הזאת.
אם יקרה משהו לאחד מהם, חשבתי, אני אאשים את עצמי.
כל בן אדם יכול להינצל, כשם שכל אדם יכול להציל.
אם הייתי עדה לכך שסיכנו את חייהם בהתדרדרות לסמים בוודאי שיכלתי לעשות משהו.
כמובן שבאיזשהו שלב הכל נהפך מאוחר מידי.
החזקתי את המחברת בידיי כשנכנסתי לתוך האולם הגדול. התיישבתי באחד המושבים הצדדים חסרי הנוכחות, וחיכיתי שהמשחק יתחיל.
זה היה המשחק האחד לפני האחרון בדרך לגמר האליפות, השאיפה של אחי מיקי, ג'ים וניוטרון שהתגבשה במשך השנתיים האחרונות.
פעמים רבות שמעתי אותם דנים בענייני כדורסל; ברור שהם אהבו לשחק. אהבתי את החיבה שלהם לשחק כדורסל, זה הראה על עוד משהו טוב שנשאר בגופים המורעלים שלהם.
חיכיתי בעיקר לראות את ג'ים, וכשהוא נכנס, לא שלטתי בחיוכי ששיחק על שפתיי. בחנתי אותו: אותה הגופייה האפורה, מכנסיים כחולים קצרים ורופפים, וחיוך גאה על פנים שבוחנות את הקהל. למזלי הוא לא הבחין בי, כי המשחק מיד התחיל.
ההרעות והצרחות לא איחרו לבוא. ניסיתי לסתום את אוזניי מהרעש הקולני אבל וויתרתי כשהבנתי שאני הולכת לשמוע את כל זה עד סוף המשחק. זה גם לא שיכלתי לצפות למשהו אחר; אני נמצאת במשחק כדורסל ולא בסרט קולנוע.
תחילה הכל היה נדמה כבסדר. עקבתי אחרי הכדור, הרעתי בליבי כשעבר בידיהם של חברי הקבוצה של ג'ים, וצפיתי בעיניים מרותקות לחלוטין בתנועותיו המהירות ומלאות החן של ג'ים.
במהרה המצב החל להפוך למטושטש ולא ברור. מיקי פספס את הזריקה של ג'ים. לא הבנתי מה קורה - הכל הלך מהר מידי, אבל כשג'ים כשל בקליעתו לסל, ידעתי שמשהו לא בסדר.
ניוטרון היה נראה לחוץ, כשהוא לא הסיר את מבטו החולף מבין השניים וכעס גם נוסף להבעת פניו. מהירות תנועתו הוגברה, ופיו צעק צעקות רמות לחבריו שאותן לא יכלתי לשמוע.
ג'ים רץ כאילו הוא סיים עשר ריצות מרתון וכרגע אין בו כוחות, ומיקי פשוט חייך. חייך, כאילו עכשיו הם לא הפסידו שתי קליעות לטובת הקבוצה היריבה.
ואז הבנתי. ג'ים ומיקי לקחו סמים לפני המשחק. הרגש ששלט בכל כולי היה אכזבה. לא ציפיתי מהם להרבה, אבל לקחת חומר כל שהוא לפני משחק? כשאתם נמצאים במצב רציני באמצע הדרך לאליפות? נו באמת!
המשחק הפסיק כשג'ים נפל לריצפה חסר הכרה. הצעקות לא פסקו, משום מקור מהן באו שכאלה היו אלף, והרגשתי את ראשי כואב יותר מרגע לרגע.
אבל הלב שלי כאב יותר - חשתי בכעס ובאכזבה מתנכלים אליי. קמתי מהמושב ורצתי החוצה, התיישבתי בספסל הסמוך מבנה האולם ונשפתי את האוויר החנוק כשאת האוויר הנקי נשמתי לתוכי.
הרגשתי רע. רע מאוד. למה זה היה חייב לקרות? למה הם עשו את זה? הם היו חייבים להרוס לעצמם את זה? את הכל בעצם? הייתי בטוחה שישארו, לפחות עד הגמר.
הייתי בטוחה שדווקא הדבר הזה, כן חשוב להם יותר מדברים אחרים.
הידקתי את המחברת צמוד אליי, וחשבתי מה לעשות איתה.
אנשים כבר החלו לצאת משערי המבנה, נראים מבולבלים ולא מפסיקים לפטפט. שיערתי שהמקרה שקרה הדהים גם אותם.
רבים יצאו, אבל את ג'ים או את מיקי לא ראיתי מבינם.
רציתי לחכות. רציתי לתת לג'ים את היומן המזורגג שלו וללכת משם.
לא תכננתי- אבל בכיתי, והבנתי את זה כשדמעה סמיכה וחמה זלגה במורד לחיי. שנאתי לבכות. שנאתי אנשים כשהיו בוכים. אבל עכשיו הבנתי; על בכי אמיתי מעולם אין עליו שליטה. וגם הרגשתי את זה.
הרגשתי את הרגשות הבלתי רצויים ביותר שלי, ועצם העובדה שבכיתי רק הגבירה את הצער שבו חשתי. רק רציתי ללכת הביתה, לישון ולשכוח ממה שקרה.
למה זה נוגע לי כל כך?
למה כל דבר שקשור לסמים נוגע לי כל כך? למה אני לא מסרבת לעזוב אנשים לנפשם ותת להם לעשות מה שהם פשוט רוצים.
למה אני לא משחררת מג'ים? תשחררי מג'ים! צעקתי לעצמי בלב, אבל זה רק גרם לי לראות את הפנים שלו בתוך ראשי.
רציתי שג'ים יצא אליי, רציתי לזרוק לו את הדבר שהצטרכתי להחזיר לו ופשוט לרוץ- לברוח הביתה.
מעולם לא הרגשתי רע כל כך. וההרגשה הכי רעה, שהסתכמה במסקנה אחת, הייתה האחת שכאבה לי מכל.
ידעתי שהתאהבתי בג'ים, וידעתי שלא אוכל להציל אותו. יכלתי לראות בעיניו עד כמה הוא נזקק לדבר שאותו שנאתי. הסמים. לא הייתה דרך להציל אותו.
אז ניגבתי את דמעותיי, ורצתי הביתה, חסרת דאגות לכל דבר אחר שהוא לא הרגשות שלי.
YOU ARE READING
I Know You
Teen Fictionמהי כוחה של אהבה לעומת כוחו של היקום? - מכיל תכנים בוגרים (שימוש בסמים, מילים גסות ואובדניות) - מבוסס חלקית על "יומן נעורים".
