Let Me Love #מוקפא#

5

הרגע קיבלתי את ההתקף לב הראשון שלי.
תאמינו לי שגם לכם זה יקרה,מסתבר שיש 4 שבועות עד שנגמר החופש הגדול.
ואפילו לא התחלתי את העבודה לחופש אז אני כל כך מתה😣

אני גם לא יכולה שלא לדבר על כך שהספר הראשון שלי eternal tatto קיבל 2000 הצבעות ו20000 צפיות.
ובנוסף הפרק הראשון בספר זכה למעל 100 הצבעות.

●♧●

היום היה קודר.
מכל אפשרות שבאה לידי ביטוי.
השמיים אפורים,מכינים את עצמם למבול שעומד להגיע כמו שאותו זר הכין בשבילי שמיכות רבות ככל האפשר וכוס חמה של תה צמחים לפני השינה.

ניסיתי שלא לדבר,לא לנסות לשוחח.
אולי כך הוא אולי יתעשט על דבריו וייתן לי לחזור הביתה.
לא לבית שלי,אלא לבית של אחי אנדר.
ההורים שלי רצו לתת לשנינו שמות שמתחילים באות א'.
הם האמינו שאלף זו האות הראשונה שמבשרת רק טוב לאדם שנושא אותה,אני הפסקתי להאמין בזה עד לפני שבוע.

הצד הכרימינלי שבמוחי החל לעבוד,לחפש דלתות,יציאות ואפילו חלונות רק שאינם יהיו יותר מדי גבוהים.
הייתי סגורה בחדר במשך חמישה ימים.

חשבתי שזה יהיה קשה יותר אך לא,הנוף מהמרפסת הייתה עוצרת נשימה,
אך חבל שהמרפסת כל כך רחוקה מהקעקע כך שאיני יצליח לקפוץ אל חופשי ממנה,אלא אקפוץ אל עבר העולם הבא.

השתגעתי במשך השבוע ממלמולים חלשים שנובעים מבחוץ לדלת.
הבנתי בממוצע 10 מילים בשיחה אך לכ היה ניתן להרכיב מהן משפט.

אחד מהאנשים שדיברו בחוץ היה הבחור המשוגע והמשגע הזה.
יש בי צד שפוחד ממנו פחד מוות אבל בנוסף גם ישנו צד שלא יכול לשנוא אותו.
ויש גם את עניין הכנפיים,.
אני חושבת שהשתגעתי סופית,לא דיברנו הרבה אחרי שניסיתי לברוח ולא רציתי לעורר בו תגובות זעם מיותרות בכך שאומר לו שיש לו כנפיים על הגב.

כרגע,הייתי סבוכה בין שלל השמיכות והכריות,מנסה לחמם את עצמי כדי לא להידבק בצינון חורף.

תמיד אמרו לי שאם מרגישים בודדים צריך להיזכר ברגעים טובים.
אבל איך אפשר להזיכר ברגעים טובים כשהחברה "הטובה ביותר שלי" כביכול אשמה בכך שאני תקועה בבית של משוגע.

נשמעה חריקה,מאחר שביליתי בחדר הזה כאן במשך חמישה ימים הבנתי שזה סימן שהדלת נפתחת לרווחה,או עדיף שהיא לא תיפתח כלל...
אותו בחור נכנס עם עוד כוס תה ואפילו לא טרחתי לזייף הבעה נחמדה על פניי.

"בוקר טוב",קולו מהדהד בראשי,גורם לי לכאב נוראי של שניות אחדות.
"רצוי לומר בוקר טוב כאשר מברכים אותך גם" הוא אילץ אותי ובמבטו למלמל דבר בסגנון בוקר טוב ולטבוע במצעים עם כיפוף כתפיים.

"החורף פה הוא די קשה,אני ממליץ לך להשתמש בכל השמיכות שהבאתי" הוא הצביע על ערימת השמיכות שעל הרצפה,מבולגנות.

"ברור" בקולי נשמע זלזול אבל ידעתי שלאחר שהוא ילך אקח את השמיכות כדי שאתחמם יותר.

"אני מנסה לעזור לך אוליביה" מבטו תפס את מבטי,והוא לא התכוון לשחרר.

"אז עזרת" התכרבלתי יותר אל תוך השמיכות,מנסה להעביר את המחשבה הטובה שבראשי שחשבתי שהוא יבוא וישחרר אותי.

"אנחנו צריכים ללמוד להסתדר" המשיך בדבריו וגלגלתי את עיני.
פתחתי את פי להגיב אך הוא קטע אותי
"קוראים לי פביאן,את מתגוררת כאן,החדר שלנו הוא בהמשך המסדרון,בקרוב את תעברי לשם עם חפציך,אני מקווה שתתנהגי בדרך ארץ כי אחרת יהיה לך מאוד קשה להסתגל".
עדיין מבטו היה נעוץ בעיני ולהפך,רציתי לשחרר את הבהייה שלי ממנו אך לא יכולתי,הייתי קפואה.

"יום טוב " חריקת הדלת נשמעה בצאתו מהחדר.
והתנשפתי בכבדות,
מי שזה לא יהיה,הוא יכול לשלוט בי במבט אחד ממנו עד שלא אוכל לראות נכון יותר.