חנות האבודים של מדאם מיסט

פרק ראשון

היא ישבה בתחנת האוטובוס, בוהה קדימה. ידיה המאובנות לפתו את התיק כאילו הוא היה הדבר היחיד שקושר אותה לעולם הזה. הייתה לה תחושה איומה ונוראה שאם תסיט את מבטה משהו ישתנה, והדמעות יפרצו החוצה. 

אבל לא הייתה לה ברירה אלא לזוז. האף שלה דגדג, ושנייה אחר כך עיטוש הרעיד את גופה. היא מצמצה בעיניים דומעות והתחילה לחטט בתיק שלה עד שמצאה את חבילת הטישואים. היא קינחה את אפה ומחתה את דמעותיה. עכשיו אני אהיה אדומה עד סוף היום, חשבה. אדומה ומכוערת ומשעממת, כמו שתמיד הייתי.

יש כל כך הרבה בנות כאלה, בנות אפורות ומשעממות שאף אחד לא שם לב אליהן. אלו הבנות שתמיד משמשות כדמויות שוליות בספרים. אלו הדמויות שאף אחד לא זוכר, ואף אחד גם לא ממש מעוניין לזכור. אם היה לה את הדמיון הדרוש לכך, מיה הייתה בהחלט ממציאה סיפורים. אבל הדמיון שלה היה תמיד מוגבל למה שראתה סביבה. למשל הבוקר. בזמן שהתארגנה לקראת האודישן לא חשבה כיצד הוא ילך ומה תגיד, אלא המהמה שיר ילדים ישן והתלבטה האם להכין כריך חמאה או כריך עגבנייה. אולי אם הייתה חושבת יותר על האודישן לא הייתה מגמגמת כל כך מול הבוחנים. 

היא עדיין זכרה בבהירות מכאיבה את מה שאמרה, כל אחד מהמשפטים המסורבלים שיצאו בגמגום מתוך הפה האיטי והמטופש שלה. ולחשוב שהיא חשבה שפשוט להדגים את כישוריה יהיה מספיק! האנשים האלו נמשכים לכריזמה, ביטחון וקסם אישי. מאיה אמרה לה זאת אינספור פעמים, אבל היא רק הנהנה וחייכה ולא באמת הקשיבה. מאיה תמיד נתנה לה עצות שעודדו אותה 'לצאת מתוך הגבולות של עצמה' – "תהיי נוכחת יותר, תצחקי מבדיחות, אל תלכי ממסיבה מוקדם". מיה תמיד חשבה שלהיות עצמה זה מספיק. נכון, היא לא הייתה הטיפוס הכי זוהר בחדר, אבל היא הייתה בחורה נחמדה וחרוצה, ואנשים העריכו את התכונות הללו. או לפחות ככה היא חשבה עד היום.

 היא פתחה את התיק שלה והוציאה את אחת הרקמות שהביאה לאודישן. זו הייתה רקמה עדינה של גלים בים. זו לא הייתה הרקמה המושקעת והיפה ביותר שלה, אבל מיה תמיד חשבה שיש בה משהו מיוחד, שמזכיר לה את עצמה. אולי הייתה צריכה להביא את הרקמה שרקמה למאיה לכבוד יום הולדתה. זו הייתה רקמה עם דוגמה של שקיעה וגבעות מסביב, וממש כמו מאיה, הייתה יפהפייה.

 מיה תהתה מה תעשה עכשיו. היא יכולה לנסות לגשת לאודישן נוסף, אבל ידעה שאין טעם. רוב הסיכויים שלא ייתנו לה עוד הזדמנות, וגם אם כן, הם עדיין לא ירצו בה. היא יכולה גם לנסות לגשת לבתי ספר אחרים לרקמה ותפירה, אבל לא היו שום בתי ספר שהיו גם קרובים לבית וגם ועם מלגות שידעה שתצליח לקבל.

 אז מה אני אעשה? חשבה, אוותר?

לשמחתה, האוויר החמים הסיח את דעתה מהמחשבות הקודרות הללו. למרות האלרגיה החמורה שלה להתחלפות של עונות, מיה אהבה את האביב. לאוויר תמיד היה ריח מתוק, פרפרים ודבורים עופפו מסביב לפרחים הצבעוניים, והשמיים היו כחולים ורעננים אחרי החורף הארוך.