חנות האבודים של מדאם מיסט

פרק רביעי

למחרת ציפה למיה יום עמוס. ניני הייתה בחופש, אז היא הייתה צריכה ללכת לשוק, לנקות את המטבח ולהכין ארוחת צהריים. היא התעוררה מוקדם ויצאה לבושה היטב בתוך שמלת צמר חמה וכובע שיכסה על אוזניה. הבוקר היה קריר. השמש יצאה ונכנסה מבין העננים, שזהרו בגוון אפור פניני. מיה זמזמה לעצמה שיר עליז. למרות אסון המסיבה, היא הייתה במצב רוח טוב. 'מה שהיה היה', כך החליטה כשעמדה בבוקר מול המראה, 'מה שהיה היה, ומה שיהיה יהיה, ואני נמצאת בעכשיו'. זה היה משפט שהיה חרוט על משקוף הדלת שלה. היא ידעה שאמה יצרה את החריטה כשהיא ואבא עברו לגור כאן, מה שאומר - לפני הרבה, הרבה זמן. היא ניערה את ראשה. לחיות בעכשיו, זה מה שרצתה. אין טעם לחשוב על זה כרגע. השוק היה שוקק והומה, אפילו בשעה מוקדמת כזו של הבוקר. ההבדל היחיד היה במדרכה, שעדיין נותר בה מעט מקום להתנהל בובנוחות. מיה עברה אצל מוכר הדגים כדי לקנות מנה של דג הסלמון המשובח שלו, ואז קנתה ממוכרת הבדים כמה בדים וחוטים לאריגה ולתפירה. הסידור האחרון שנותר לה היה אצל מוכר הפירות והירקות. בעל הדוכן היה איש נחמד ונמוךבשם רג'יט, שתמיד קידם את פניה בחיוך ועם הירקות הטריים ביותר. היא הוציאה את ארנקה והשעינה את מרפקיה על השולחן. "שלום, רג'יט! אז מה,משלוח הגויאבות המיוחדות כבר הגיע-אההההההההה......"מתוך הדוכן הזדקף נער, או אולי בעצם גבר? - מיה לא ידעה. הוא היה בערך בגיל שלה,אבל נראה יותר גדול - עם כתפיים רחבות ויציבה חזקה. היה לו עור שזוף, בהיר יותר מהעור של רג'יט, ושער סתור. הוא היה בחור נאה וגבוה, והוא חייך אליה.אוי."רג'יט לא פה היום", אמר, "אבל אל תדאגי, הוא לימד אותי כל מה שהוא יודע. אז מה, אמרת משהו על גויאבות?"מיה הסירה את מרפקיה מהדוכן ושפשפה אותם. "אתה... אה, תסלח לי, אה, אדוני,אבל איך אתה קשור לרג'יט?" היא כבר הרגישה את הגמגום נבנה בתוכה. אותו הגמגום שפעם היה בא אליה בכל פעם שמישהו דיבר אליה, ועם השנים התרכך ונעלם, וחזר רק עם נקודת פחד אחת - בנים. אולם הבן המסוים הזה לא צחק או התבלבל ממנה כמו רוב הבנים. במקום זאת הוא הרים ארגז והתחיל להוציא ממנו כמה גויאבות צהבהבות."אני האחיין שלו", אמר תוך כדי, "באתי לגור אצלו, ללמוד קצת על סחרועל ניהול של דוכן. אני לא בטוח אם זה המקצוע בשבילי, אבל אמרתי לעצמי -לא יזיק לנסות"."אה הא". היא אמרה. לא הייתה לה אפשרות להמשיך ולומר משהו מתוחכם יותר."אז באתי לכאן", המשיך, "הגעתי לפני כמה ימים, ועד עכשיו הכול טוב". הוא לקח שלוש גויאבות וזרק אותן באוויר, אחר כך לקח שלוש עגבניות וזרק גם אותן.הוא התחיל לזרוק ולתפוס אותן בזו אחר זו, משלב ומקפיץ ולפעמים מסתובב באמצע. תוך כדי הגניב מבטים אל מיה, שהתקשתה שלא לחייך. "אה הא, הנה החיוך! חששתי שהברחתי אותו מפה!" אמר ונעצר, תופס את הפירות, שלושה בכל יד. הוא הצביע עליה ביד מלאה עגבניות. "ושתדעי לך שדוד שלי לא היה סולח לי על זה. את הלקוחה הכי טובה שלו, ככה הוא אומר. הוא אמר שאם תבוא בחורה צעירה שתבקש גויאבות, אני צריך לתת לה תריסר - בחצי מחיר. אז הנה לך -" הוא שם את הגויאבות בסלה, לקח את ארנקה ודלה ממנו שלושה מטבעות כסופים. "תודה על זה", אמר בחיוך, "ותודה שקנית אצלנו".מיה עמדה שם עם הסל, עדיין לא בטוחה איך להגיב. לבסוף הנהנה באיטיות ופנתה ללכת. הנער קרא אחריה, "היי! חכי שנייה. איך קוראים לך?" בתגובה למבטה הסביר, "את גם לקוחה שלי עכשיו, אני חייב לדעת מה השם שלך".היא חייכה חיוך בלתי רצוני. "אני מיה. ואתה?""אנתוני", אמר, "אבל את יכולה לקרוא לי אנתו".היא הרכינה את ראשה, חייכה והסתלקה לפני שתספיק לומר משהו שיהרוס את הכול. היא הייתה מוצפת בתחושה תוססת ומרגשת. זה לא היה רק בגלל שהצליחה לומר לבחור שתי מילים בלי להיחנק, וגם לא בגלל שהבחור עצמו היה חמוד באופן מיוחד. משהו ביום הזה הרגיש לה שונה, מיוחד. אבל היא עוד לא ידעה מה.

er":"female","lang":"it-IT","remote":true,"voice_name":"Google Italiano"},{"event_types":["start","end","error"],"gender":"female","lang":"de-DE","remote":true,"voice_name":"Google Deutsch"},{"event_types":["start","end","error"],"gender":"female","lang":"ja-JP","remote":true,"voice_name":"Google 日;