חנות האבודים של מדאם מיסט

פרק שני

כשמיה הגיעה הביתה מאיה ודודה אנט ישבו בסלון, קוראות זו לזו בקול מספרי אגדות ישנים. בכל ערב היו עושות משהו אחר, אך החוק היה שמוכרחים לעשות זאת ביחד. בדרך גם מיה השתתפה, אבל היום לא הייתה לה סבלנות. היא עברה על פני הסלון והמשיכה אל חדרה.

"מיה, מה עיכב אותך כל כך?" קראה אחריה דודה אנט, "לא היית בארוחת הערב, התחלתי לחשוש שנחטפת. הכול בסדר?"

"אני בסדר, אני פשוט עייפה", מיה קראה מעבר לכתפה. להפתעתה, דודתה לא המשיכה להציק לה. אולי מאיה סיפרה לה על האודישן הכושל, ועכשיו היא מנסה להקל עליה. 

חדרה היה חשוך כשנכנסה. מרמלדה שכבה על המיטה, זרועותיה ורגליה פרושים רחוק ככל האפשר אלו מאלו. מיה גירדה אותה מאחורי אוזנה ואז הדליקה את מנורת הקריאה שלה. אור המנורה השתקף בזכוכית של הצנצנת, וזוהר צהבהב הוטל גם על הסוכריות. מיה הניחה אותה על השידה ובחנה אותה מכל כיוון. מלבד היותן צבעוניות וטעימות למראה, לא היה בסוכריות משהו יוצא דופן. היא לא הבינה מדוע האישה בחנות הייתה כל כך רצינית בנוגע אליהן. 'כנראה אישה קצת מוזרה', חשבה לעצמה. ולמרות שהפיתרון הזה לא בדיוק השביע את רצונה, העייפות של היום הארוך סוף סוף גברה עליה. היא לבשה את כתונת הלילה שלה ונכנסה למיטה. תוך כמה רגעים נרדמה.

היא התעוררה מרעש של צעקות וטפיפות רגליים שבקעו מהסלון. מתוך בליל הצעקות היה ניתן לשמוע מדי פעם מישהי צועקת, "איפה הסרטים?", או, "מישהו ראה את החגורה הכחולה שלי?"

מיה ידעה שיש לכך רק משמעות אחת – אירוע חגיגי. היא יצאה ממיטתה ופתחה את הארון, רועדת. החדר שלה היה הרחוק ביותר מהאח, ובחורף תמיד היה שם קפוא. היא התלבשה ורחצה את פניה, קלעה את שערה לצמה ועמדה לצאת מהחדר. ברגע האחרון לקחה את השרשרת ותלתה אותה סביב צווארה, מסתירה את הצנצנת הקטנטנה בתוך צווארון שמלתה. 
דודה אנט ומאיה היו עסוקות בחיפוש ברחבי הסלון, וניני הלכה אחריהן וסידרה את הבלגאן שהותירו מאחוריהן. טניה ישבה על הרצפה ומיינה חרוזים אל תוך צלוחיות. מיה באה וכרעה על ברכיה לצידה. 

"היי, יש לך מושג מה קורה פה?" שאלה אותה. טניה הביטה בה לרגע ואז המשיכה למיין חרוזים.

"יש מסיבה, היום בצהריים אצל השטרייסנים. אני לא הולכת"

."מה? למה לא?"

טניה משכה בכתפיה. "זה תמיד משעמם, ואין לי עם מי לדבר".

"מה לגבי הילד שלהם, נו..." מיה ניסתה להיזכר איך קוראים לו ואז נקשה באצבעה. "בן! קוראים לו בן".

"אני לא אוהבת אותו. הוא מוזר". 

מיה ניסתה להיות עדינה, אבל היא ידעה שעליה ללמד את אחותה שאסור לדבר ככה. "את יודעת, יש אנשים שיגידו שגם את מוזרה".

"אז מה?" טניה הסיטה קווצת שערות אל מאחורי אוזנה, "לא איכפת לי".

מיה הביטה בה. ברגעים כמו אלה, טניה הזכירה לה מאוד את מאיה. מלבד צבע השער והנמשים, שתיהן היו מסוגלות להיות מאוד עקשניות בדברים מסוימים. אבל טניה הייתה עקשנית הרבה יותר. 

"טניה, את תתני לי ללכת לבד?" אמרה לה, "אני לא אחזיק מעמד".

טניה השתהתה מעט וחשבה. לבסוף אמרה, "בסדר. למרות שזה בטח יהיה משעמם".מיה חייכה. דודה אנט צצה משום מקום. היא החזיקה פיסת בד ארוכה ותכולה ביד אחת ומחט ביד השנייה.  "מה שמעתי? טניה השתכנעה סוף סוף?"

למראה ההבעה על פניה של אחותה מיה מיהרה לענות במקומה. "כן, היא באה. אבל למה לא סיפרת לי על המסיבה, דודה אנט?"

"אה, קיבלנו את ההזמנה ממש לפני כמה ימים", אמרה דודתה, "וגם לא רציתי להפריע לך, חמודה. הרי היית כל כך עסוקה עם ה..."היא השתתקה ואז הסבה את מבטה. "ובכן.. את יודעת".

מיה תהתה כמה זמן ייקח עד שבנות משפחה יפסיקו עם היחס הזה. היא לא סבלה את העיניים המתחמקות שלהן ואת המבטים הגנובים, מלאי הרחמים.

"לא משנה", אמרה, "עכשיו אני פנויה. מתי יוצאים?"

"עוד חצי שעהה", זימרה מאיה, שריחפה מסביב עמוסה בסרטים ובפיסות משי, "ואני לא מוכנה, לא מוכנה, לא מוכנה!"

"מצאתי את החוט הכחול!" הודיעה ניני. פניה של דודה אנט אורו והיא לקחה את החוט מידה, השחילה אותו במחט והסתערה על מאיה.

 "בשביל מה כל הקישוטים האלו?" שאלה מיה.

 "השמלות האלו כבר קצת בלויות. אנחנו מנסות להסתיר את כל הקרעים והמקומות שהתבלו". השיבה מאיה."

"כמובן שאף אחת מכן לא אמורה להזכיר את זה באוזני אף אחד מהאורחים האחרים", אמרה דודה אנט, "טניה, לכי להתלבש, ואל תבואי לבושה במכנסיים! אני מסכימה לך להסתובב בצורה הזו בבית, אבל בחוץ את מוכרחה להיות לבושה בצורה מכובדת. שמלה בלבד, ילדה, ותזדרזי בבקשה".

טניה קמה ופסעה אל חדרה. העובדה שהלכה ללא ויכוח עוררה את חשדה של מיה, חשד שאומת כשהגיע הזמן ללכת וטניה הופיעה בשמלה מהודרת וישנה.

"אוי, טניה". נאנחה דודה אנט. היא הייתה לבושה בשמלה בצבע לילך וחבשה כובע סגול. "היית מוכרחה ללבוש דווקא את השמלה הזו? העיצוב שלה כל כך מיושן, והבד כל כך אטום. והצבע..."

"את צריכה ללמוד, אחות", אמרה מאיה, שהייתה לבושה בשמלתה הכחולה היפהפייה, "ג'ינג'יות לא נראות טוב בירוק טחב. בפעם הבאה אני אשאיל לך את אחת מהשמלות שלי".

למיה לא היה חוש אופנה מפותח במיוחד, אבל כשהביטה באחותה, היא דווקא לא הסכימה איתן. הצבע הירוק העשיר ופיתולי הזהב סביב לשרוולים גרמו לאחותה להיראות חיוורת ויפה, כמו נסיכת הביצה המסתורית. 

"את נראית מקסים". לחשה לה כשיצאו מהדלת. טניה חייכה חיוך קטן בחזרה.