חנות האבודים של מדאם מיסט

פרק שלוש עשרה

הגבירה הכחולה בילתה את שאר היום בהתבודדות בעליית הגג, מתייפחת. אחרי כמה ניסיונות שידול, מיה החליטה לעזוב אותה. היא התיישבה בחדרה והתחילה לעבוד על עיצוב חדש. היא רצתה להכין שמלה סגולה עם שובל ארוך ודק. השרטוט הראשוני נראה טוב, אבל קצת משעמם מדי, והיא לא הצליחה לחשוב על תוספות שיתאימו. מלבד זאת, היללות של הגבירה ברקע לא ממש עזרו לה להתרכז.
אחרי שעה של ניסיונות היא הרימה ידיים והחליטה ללכת לשוק. הפעם היא לא הייתה יכולה להתעלם מהעובדה שהיא רוצה לראות את אנתו.
אבל אני לא מאוהבת בו או משהו, חשבה, הרי דיברנו רק פעמיים.
ובכל זאת, היא לא הצליחה שלא להתרגש כשיצאה מהבית והחלה ללכת לכיוון השוק.
כשהגיעה שמה לב מיד שאנתו לא היה לבד בדוכן. רג'יט, דודו, עמד שם גם. מיה קיוותה שהוא לא יתערב בשיחה, כי גם ככה היה לה קשה לדבר.
כשאנתו הבחין בה פניו האירו והוא נופף לה. "היי, מיה!"
היא נפנפה בחזרה, מבוישת פתאום. היא לא הייתה צריכה לקנות משהו, אבל בכל זאת התקרבה לדוכן.
"קיבלת את מה ששלחתי לך?" שאל.
היא חייכה לרצפה. "כן. תודה".
"אז תגידי... את באה לפסטיבל הקיץ?"
היא הרימה את מבטה בבת אחת, מופתעת. "אה, כן. ה-האמת שאני מ-משתתפת בהפ-הפקה של ת-תצוגת השמ-מלות".
זו הייתה הפעם הראשונה שסיפרה את זה למישהו. היא אפילו לא סיפרה למשפחתה.
"וואו, יפה!" אמר.
היא חייכה אליו. "תודה".
"רציתי לשאול אותך אם תרצי שנבוא יחד".
היא בהתה בו, חסרת מילים.
הוא הביט בה בחזרה ולאחר רגע הוסיף, "התכוונתי בתור זוג. כלומר, רק לפסטיבל – א עני לא מציע לך נישואין", הוא חייך.
היא רצתה רגע לחזור על הצעתו כדי להבין ששמעה נכון, אבל המילים לא יצאו מפיה. בסופו של דבר היא פשוט הנהנה. ואז כמעט הרביצה לעצמה.
אנתו חייך. "נהדר! טוב, אז איך אני יכול לעזור לך?"
היא מלמלה משהו והלכה בלי לומר לו שלום, מותשת.
אמרתי כן, אמרה לעצמה בזמן שצעדה בחזרה. מה קורה איתי? למה אני מסכימה לדברים האלה? מה יש לי לאחרונה?
לפתע התגעגעה לתפוז. היא רצתה שיהיה פה, עם הבדיחות והסרקזם ששיגעו אותה. הגבירה הכחולה – עם הבכי הלא נגמר והעצב התמידי – לא ממש עזרה לה להסיח את דעתה מהמחשבות המטרידות.
עכשיו מחשבותיה התחילו להתגלגל לכיוון אחר – בחזרה לתעלומת הסוכריות. אמנם מיה מעולם לא פסלה את האפשרות של קסם – הוא היה תמיד חלק מעולמה – אבל בכל זאת, לראות אותו פנים מול העביר בה צמרמורת. רק לאחרונה היא התחילה לשקול את האפשרות שבזה מדובר – קסם, לא הזיה או חלום. היא עדיין לא הייתה בטוחה שהיא לא הוזה, אבל לא ידעה איך לבדוק את זה.
אני לא מאמינה שגיליתי שיש ישויות קסומות ואני מתעסקת בשמלות ובנים, חשבה, אני יותר גרועה מהבנות שאני תמיד מתרחקת מהן. די. לחשוב על משהו אחר.
אוי, אלוהים, אני לא מאמינה שהסכמתי ללכת לפסטיבל הקיץ עם בן.

באותו היום דודה אנט ומיה ישבו לשיחה ארוכה. דודה אנט הייתה זועמת. היא ישבה עם כוס תה רותח ולגמה ממנה בלגימות גדולות בלי לעוות את פניה או לצרוח, מה שגרם לה להיראות מפחידה עוד יותר.
"מיה", פתחה, ואז עצרה ולקחה נשימה עמוקה. היא הניחה את התה בצד והתחילה שוב.
"מיה, את יודעת שאני סומכת עלייך. את האישה הצעירה האחראית ביותר שיצא לי לפגוש, ובשנים האחרונות הוכחת את עצמך כמסוגלת לטפל בבית. את מבשלת ועושה את המטלות, את מטפלת באחיות שלך, ואת נושאת אחריויות גדולות שאני לא יכולה לטפל בהן כשאני לא פה. אני רוצה לומר שאני מאוד גאה בך".
מיה הייתה מופתעת מנדיבותה של דודתה, אבל לא לזמן רב.
"אבל", המשיכה דודתה, "האחריות שלך לא מעניקה לך את היכולת לעשות בחירות מהסוג הזה. הילד שהכנסת לבית שלנו יכול להיות גנב, אלים, מסוכן – וגם אם לא, יכול להיות שהוא לא מספר לך את האמת. אולי הוא רב עם משפחתו ועזב ועכשיו הם דואגים לו. אולי מחפשים אותו. ובכל מקרה, את לא יכולה להניח לילד זר לישון פה במשך יומיים בלי ליידע אותי". היא היטיבה את משקפיה על אפה ונאנחה. "אני יודעת שלא הייתי נוכחת בזמן האחרון. היו הרבה פגישות במועצה, ועם כל מה שהולך במדינה הזאת כנראה שלא נקבל הסדרים כלכליים חדשים, מה שאומר שאעבוד מסביב לשעון – אבל עדיין, אני מבקשת שתיידעי אותי על כל החלטה כזאת. לא, אני דורשת את זה. זה המעט שאת חייבת לי בתור האחיינית שלי. האם זה ברור?"
מיה בילתה את שתי הדקות האחרונות בלבהות ברצפה. היא הביטה בדודתה עכשיו והנהנה לאט, מבוישת.
מבטה של דודתה התרכך. "עכשיו, ספרי לי מה קורה לאחרונה. לא דיברנו מיום שבת".
מיה סיפרה לה על ההצעה של מר ג'ינקינס, ועל כך שקיבלה אותה. את כל השאר שמרה לעצמה – היא לא רצתה שדודתה תחשוב שהיא משוגעת. או דלוקה על בן.
דודה אנט הייתה בעננים.
"נהדר!" קראה, "לא חשבתי שג'נקינס נדיב כל כך. טוב, אבל הוא צודק בהחלטה שלו – מיה, את כישרון רציני. הוא צריך להשקיע בו. הוא בעצם לוקח מעצבת נהדרת ללא תשלום. אולי את צריכה לבקש שישלם לך".
"דודה אנט!"
"אוי, אני צוחקת".
הן צחקו. כעבור רגע ארוך של שתיקה נעימה מיה העזה לשאול סוף סוף, "אז מה נעשה עם קאילו?"
דודתה הניחה את כוס התה שלה בצד. "תראי, מתוקה, אני מבינה שרציתן לעזור לו, אבל אני לא יכולה לאפשר לילד זר לגור פה בלי לדעת את הסיפור שלו. אני משערת שיש לו משפחה. הם בטח דואגים לו".
"הוא אמר שהוא ברח מהם. אני חושבת שאולי הם התעללו בו".
דודתה שתקה לרגע, מהורהרת. "אי אפשר לדעת", אמרה לבסוף, "יכול להיות שהוא רב איתם. בת דודתי ברחה פעם מהבית בגלל שהוריה לא הסכימו לה לצאת לטיול עם חברותיה. ילדים בורחים מסיבות טיפשיות, ובכל מקרה, גם אם המשפחה שלו התעללה בו, עדיף שניקח אותו לבית יתומים. שם יטפלו בו ואולי ימצאו לו משפחה".
"לא!" מיה קפצה במקומה, "דודה, בתי יתומים הם נוראיים. את זוכרת את הזמן שבו אמא ואבא מתו ואת היית מחוץ למדינה היינו צריכות לחכות לך שם במשך שבוע וחצי?"
דודתה הנהנה, קודרת. "בטח שאני זוכרת. ניסיתי ללחוץ על השכנים של ההורים שלכן, אבל אף אחד לא הסכים לעזור. אנשים נוראיים".
"כן, אבל האנשים בבית היתומים היו נוראיים יותר. הם היו ממש קרים וקשוחים, ואף ילד לא קיבל יחס חם, והיו סדקים בקירות והאוכל היה לא טעים".
"כן, אבל מיה, לא כל בתי היתומים כאלה..."
"ברור שלא, אבל מה אם הוא יגיע למקום כזה?" מיה רכנה קדימה והביטה בעיניה של דודתה. מעולם לא הרגישה נחושה יותר.
"דודה, בבקשה. תני לו להישאר, לפחות לכמה שבועות. לפחות עד שנבין מה הסיפור שלו ואיך אפשר לעזור לו. תחשבי שהיה מדובר באחת מאתנו".
"אני לא הייתי נותנת לכן להגיע למצב כזה!" אמרה דודה אנט מיד. אולם אז היא נאנחה והיטיבה את משקפיה על אפה. היא נשענה לאחור ובהתה בחלל במשך זמן רב, שקועה במחשבות. כעבור פרק זמן ארוך ומורט עצבים היא נאנחה שוב.
"בסדר. הוא יוכל להישאר פה לכמה שבועות. אבל את מוכרחה להבטיח לי שתבדקי מאיפה הוא בא ומדוע הוא ברח. וכמובן, הוא מוכרח להבטיח שיתייחס לביתנו כאילו היה ביתו, מכל הבחינות".
מיה נעמדה, נרגשת. "תודה, דודה! אני אספר לטניה. היא כל כך תשמח!"
היא חיבקה את דודתה ויצאה בריצה מהחדר.