חנות האבודים של מדאם מיסט

פרק חמישי

כשהגיעה הביתה גילתה בית ריק. ניני בחופש, דודה אנט בפגישה של הועד ומאיה כנראה בשדות ליד טחנת הרוח, מציירת כל דבר שזז. מיה לא הוטרדה מכך. השקט והשלווה היו נחמדים, בעיקר עכשיו, כשהפסטיבל התקרב וכל בוקר היה מלא בדיבורים על שמלות, בני זוג ושינון צעדי ריקוד. בעודה קושרת את הסינר סביב מותניה ומעמידה לצידה סיר של תפוחי אדמה הזכירה לעצמה לעולם לא להגיע למצב ששמלות יעניינו אותה כל כך. היא קילפה תפוחי אדמה ושמה אותם בסיר מים רותח. לאחר מכן הוסיפה פטרוזיליה, גזרים, קצת שומר ומלח. בזמן שהמרק התבשל הוציאה דג מהמקרר, הסירה את קשקשיו, קצצה אותו לחתיכות והשליכה אותו לסיר. לסיום הכינה הרבה רוטב חריף ומעקצץ, שאותו יצקה באיטיות אל תוך המרק. אחרי כמה ערבובים אטמה את הסיר עם המכסה והביטה בשעון. נותרה עוד לפחות חצי שעה עד שהמרק יהיה מוכן. בזמן הזה היא יכולה להתחיל אריגה חדשה. היא שטפה את ידיה, הסירה את הסינר ופנתה אל חדרה. היא ידעה שבישלה קצת מוקדם מדי, אבל היה לה עוד בוקר עמוס של תיקון החצאיות הקרועות של טניה, תליית כביסה ואולי קצת רקמה. 'אולי אני צריכה ללמד את מאיה וטניה לעזור קצת', חשבה בעודה נכנסת דרך דלת חדרה, 'שאני לא אצטרך לעשות את כל העבודה בימים שניני לא נמצאת'. אולם הדבר שראתה מולה השכיח ממנה כל מחשבה אחרת. היא עצרה, מהססת מעט, לא לגמרי בטוחה במראה עיניה. "שלום", אמר היצור על המיטה. "שלום", אמרה. לא היה לה מושג מה עוד לומר. היא שפשפה את עיניה ופקחה אותן שוב. כמו שניחשה. היצור עדיין היה שם. טוב, אולי 'יצור' לא הייתה המילה הנכונה. סך הכול הוא נראה מאוד אנושי. היו לו זרועות ורגליים ארוכות, עיניים ירוקות ואף קצת סולד. והוא עלה באש. או לפחות ככה זה נראה. "את יכולה להפסיק לבהות", אמר, "אני לא עומד לשרוף לך את המיטה. הלהבות האלו הן בין מימדיות".מיה מצמצה, מוחה עדיין מעכל את ההתרחשויות. "הא?""מותק, נסי לעקוב", אמר. בין אצבעותיו – שקצותיהן היו כחולות – שיחק במשהו קטון וכתום. "בין מימדיות. אני בוער, אבל אני לא לחלוטין כאן, ככה שאת בטוחה מפניי. מה שלא יימשך אם תמשיכי לבהות לי באצבעות"."אה, סליחה", אמרה. היא ניערה את ראשה וניסתה להתמקד בו. "סליחה, אני פשוט... אני לא רגילה כל כך לראות אנשים בחדר השינה שלי, בעיקר לא כשהם... טוב...""עולים באש?" היצור השליך את הדבר הכתום באוויר, תפס אותו וקם. "טוב, אז תתרגלי. נעים מאוד, אני-----".ברגע זה הוא השמיע קול שהזכיר פצפוץ של מדורה. הוא קימט את מצחו, מה שגרם ללהבות של שערו לרצד. "מעניין. נראה שאני לא מצליח לבטא את השם שלי בקול". הוא נאנח ומשך בכתפיו. "טוב, שיהיה. את תצטרכי לתת לי שם, מותק".מיה לא הצליחה להבין מה קורה. "לא, אבל – מי אתה? ולמה אתה קורא לי מותק?"הוא גיחך. "אני רואה שאת מתמקדת בחלקים החשובים. למרבה הצער, אני לא מורשה לספר לך. הפרטים היחידיים שאני מורשה לחלוק הם די מזעריים, וגם אותם אני לא אחשוף – אלא אם כן, כמובן, תתגמלי אותי".מיה התקשתה להאמין שהיא משוחחת עם יצור אש מוזר שמנסה לסחוט אותה. בנוסף, היצור גרם לה לתחושה מעקצצת, כמעט... מוכרת. היא התקרבה מעט בלי להסיר את מבטה ממנו. "אני לא יודעת מה אתה רוצה בדיוק, אבל אני בטוחה שאין לי את זה".היצור העביר את הדבר הכתום מיד ליד. "אל תהיי עד כדי כך בטוחה, מותק. זה פותח דלת להרבה צרות, תאמיני לי".היא התקרבה עוד קצת. "נו, אז מה אתה רוצה?" הוא הביט בה. נראה שלא ציפה לכך שתסכים. הוא שתק והרהר לרגע. "אני עוד לא בטוח", הודה לבסוף, "אבל אני אמצא. וכשתעשי את הדבר ההוא שאני ארצה שתעשי, אני גם אספר לך את הפרטיים המזעריים שאני כן יכול לחלוק איתך".היא שלחה את ידה וניסתה לגעת בו. האצבעות שלה עברו ישר דרכו, ועכשיו נראו כאילו הן עולות באש. אבל היא לא הרגישה שום חום, רק תחושת נימול מציקה. היא בהתה ביצור ומשכה את ידה לאחור. הוא חייך, כאילו היא הדבר המשעשע ביותר שראה. "ניסיון יפה", אמר, "אבל זה לא יעבוד. את לא יכולה לגעת בי, מותק, בדיוק כמו שאני לא יכול לגעת בך".מיה הרגישה צורך מגוחך לרקוע ברגליה. "אולי פשוט תגיד לי מי אתה כבר?"הוא גלגל את הדבר הכתום בין אצבעותיו, כאילו מהורהר, ואז הרים את גבותיו כלפיה וחייך. "לא נראה לי. עד הפעם הבאה, מותק".במילים אלה גופו הפך ללהבה כחולה, וכשהיא נכבתה – הוא נעלם. מיה בהתה בחלל האוויר. ליבה דפק בקרבה. היא מיהרה אל המגירה והוציאה את האריג שארגה אתמול. כשבחנה אותו, סוף סוף הבינה את מי היצור הזכיר לה. נער האש שחלמה עליו.