חנות האבודים של מדאם מיסט

פרק שלישי

בית משפחת שטרייסן נמצא במרחק כמה דקות הליכה. מיה תמיד התפעלה מהעיצוב הישן שלו, בייחוד מגג הרעפים הכהים. אולם כשניצבו בפניו באותו בוקר, תפסה תחושה צוננת את קרביה.
"כמה אנשים יהיו בדיוק?" שאלה ומוללה בידיה את ממחטתה. 

"לא הרבה, אני מניחה", אמרה דודתה, "למרות שעם לורטה שטרייסן אי אפשר לדעת. תפסיקי להתעסק עם הממחטה, מיה. מאיה, סדרי את הסרט שלך, וטניה – נסי להסתיר את קפל המלמלה המזעזע הזה. עכשיו, מוכנות?"
הן הנהנו, מהדקות סביבן את מעיליהן. אוויר הבוקר היה חד וקפוא והכאיב לפניהן החשופות. הן עלו בשלוש המדרגות ודודה אנט צלצלה בפעמון. כעבור רגע נפתחה הדלת וגברת שטרייסן עמדה בפתח, זורחת בשמלה צהובה.
"ברוכות הבאות!" קראה, "היכנסו, היכנסו – אתן בוודאי קופאות למוות!"

הן נכנסות בזו אחר זו וגברת שטרייסן סגרה אחריהן את הדלת. הבית היה חמים ונעים בהשוואה לבחוץ, והן מיד הרגישו בהקלה בקור.

"תלו את המעילים שלכן כאן, יקירות", אמרה והצביעה על מתלה מעילים מעץ כהה שניצב ליד הדלת, "והצטרפו לחגיגה בסלון. בדייוק התחלנו להגיש תה יסמין עם עוגיות חלווה – הן להיט גדול במסיבות שלי".
מיה תלתה את מעילה על המתלה, וליבה צנח כשראתה עד כמה הוא עמוס. הסלון של משפחת שטרייסן היו גדול ומרווח, עם שטיחים בצבעים רכים של צהוב, ורוד בהיר וכתמתם. ברחבי החדר ניצבו כורסאות נוחות למראה. ליד הדלת היה שולחן ועליו קנקן תה ושלוש צלחות עמוסות עוגיות ופרוסות עוגה. זה היה חדר נעים, קצת מרדים, והוא היה מלא באנשים.

"אפשר להציע לכן משהו?" שאלה גברת שטרייסן, "תה, עוגיות?"
מיה חששה שלא תצליח להוציא מילים מפיה, לכן רק נענעה בראשה לשלילה.

"ובכן, כרצונכן. המסיבה נמצאת בכל חדרי הקומה הראשונה, אז אתן מוזמנות להסתובב ולהתרועע".באומרה זאת כיוונה חיוך רחב אל טניה, שהחזירה לה מבט מאובן. דודה אנט התקרבה אל מיה וטניה.
"בנות, השתדלו לא לעמוד וללטוש עיניים", לחשה, "מיה, איילין ומארבה נמצאות בחדר השני עם כמה חברות, למה שלא תלכי לדבר איתן? וטניה, ראיתי את בן הצעיר ואת בת דודו, לאורי. אני בטוחה שהם ישמחו לשחק איתך. קדימה, בנות, נסו להשתלב".

במילים אלו הסתובבה וצעדה אל קבוצת הנשים שהתקבצו בסלון ופטפטו. מאיה ריחפה בעקבותיה והצטרפה אל קבוצת נערות בנות גילה שלגמו תה ופטפטו. מיה וטניה נשארו מאחור, קפואות באותה תנוחה שעמדו בה מאז שהגיעו.

"את רוצה להשתלב?" שאלה מיה. למראה מבטה הקפוא של טניה נאנחה ואמרה, "גם אני לא".היא הניחה יד על כתפה של אחותה. "נתראה אחר כך?"
טניה משכה בכתפיה, אדישה יותר מתמיד, אבל מיה ידעה שהיא מפחדת בדיוק כמוה.

'זה מגוחך', חשבה לעצמה כשחצתה אל הסלון לעבר החדר השני, 'אנחנו רק צריכות לנהל שיחת חולין. פשוט מאוד'.אולם כשנכנסה לחדר השני וראתה את קבוצת הנערות המפטפטות באחת הפינות, ליבה צנח. היא ידעה שאיילין התקבלה לכל בית ספר שהגישה אליו מועמדות. מארבה הייתה קטנה משתיהן בשנה, אבל כבר עכשיו היה ברור שהיא הולכת בעקבותיה של אחותה. שתיהן היו לבושות בשמלות מבד דקיק ויפהפה, שנראה כמעט קיצי. איילין קרנה בשמלה בצבע ירוק ים ומארבה נראתה חמודה להפליא בשמלה סגלגלה. גם שאר הבנות שהקיפו אותן לבשו את אותן שמלות אווריריות. מיה הרגישה מטופשת להפליא בשמלת הצמר הכחולה שלה. בנוסף להכול, היא איתרה פתאום חבורת נערים שעמדו בצד השני של החדר, משוחחים וצוחקים. זה כבר היה יותר מדי. מיה הסתובבה ועמדה לחזור אחורה, אולם אז עצר אותה קולה של איילין. 
"מיה? זו את?"היא הסתובבה לאיטה.