חנות האבודים של מדאם מיסט

פרק שתיים עשרה

מיה החליטה שלפני הכול, עליה לקחת את הגבירה לביתה. הן ירדו בשביל, צופות בשמיים מקבלים גוון כחול קטיפתי שמתכהה לשחור. מיליון שאלות התרוצצו בראשה של מיה, אבל היא לא הצליחה לומר אף אחת מהן בקול. הייתה לה תחושה שאם תאמר משהו הקסם יישבר והגבירה תיעלם – למרות שזה לא היה הגיוני, כי תפוז לא נעלם מיד בפגישתם הראשונה.
מצד שני, זה לא היה תפוז.
ובגלל שעכשיו מחשבותיה היו עסוקות בתפוז, מיה החליטה לשאול את הגבירה לגביו.
"את מכירה את תפוז?" שאלה.
הגבירה הביטה ישר קדימה, מהורהרת. לבסוף שאלה, "מיהו תפוז?"
"הוא... הוא קצת כמוך", אמרה מיה, "כלומר, אני חושבת. רק שהוא כתום, והוא הרבה יותר מלא לעג ומרגיז. הוא הופיע קצת לפנייך".
הגבירה נעצרה לרגע במקום. כמו תפוז, היא ריחפה – רק שבניגוד אליו, רגליה ריחפו רק כמה סנטימטרים מעל האדמה. כעבור רגע המשיכה.
"מלא לעג", אמרה, "אכן, אני מכירה אותו. גורל שנינו משולב בשלך. אנו השניים הראשונים, הלא כן?"
"אה, כן", אמרה מיה, לחוצה מעט. "אני לא יודעת למה את מתכוונת. אני לא יודעת כמעט כלום – תפוז לא הסכים לספר לי".
"ואני כלל לא חשבתי שיוכל לשלוט בעצמו", אמרה הגבירה והיטיבה את כובעה. היא נאנחה אנחה ארוכה, מתמשכת. "נו, טוב - מוטב כך".
"רגע", מיה נעצרה. פתאום החלק השני של דבריה של הגבירה חלחל אליה. "אמרת השניים הראשונים. זה אומר שיבואו עוד?"
"נערתי, ברצוני שתקראי לי בשם", אמרה הגבירה, מחליקה את שמלתה, "כדי לשמור על שיחתנו נעימה ומכובדת ,הייתי רוצה שתפני אליי בשם אמיתי".
מיה הייתה די בטוחה שהגבירה שינתה את הנושא בכוונה, אבל החליטה לא ללחוץ עליה. היא לא רצתה שהיא תיעלם בלי לספק לה תשובות.
"בסדר".
היא התחילה לחשוב. השם לתפוז הגיע לה בגלל שהוא היה כתום, אבל גם קצת חמצמץ ועוקצני – ומצד שני, לפעמים הראה סימנים של נחמדות. עכשיו, מה יתאים לגבירה הזאת?
זה צריך להיות משהו מפואר, חשבה לעצמה, אבל גם איכשהו... פשוט. יפה.
ואז הרעיון עלה לה.
"גבירה כחולה", אמרה בקול, "אני אקרא לך גבירה כחולה".
הגבירה הביטה אל האופק ואז הנהנה פעם אחת. "טוב ויפה. זה יהיה שמי".
כשהגיעו לבית של מיה הרחוב כבר היה חשוך. מיה עלתה במדרגות ופתחה את הדלת.
אף אחד לא היה בבית. מיה תהתה איפה כולן.
"זה הבית שלי". היא אמרה ברשמיות מוזרה.
הגבירה עברה בין החדרים. היא העבירה את כף ידה לאורך הקירות. מיה ידעה שזו רק אשליה – היא לא באמת הייתה מסוגלת לגעת בדלת – אבל בכל זאת הצטמררה.
"גרת פה כל חייך?" שאלה הגבירה.
"אה, לא", אמרה מיה וסגרה את הדלת, "אנחנו גרות פה..." היא חישבה. "בקיץ זה יהיה חמש שנים".
"היכן גרתן לפני כן?"
"עם ההורים שלנו".
"האם יותר לי לשאול מה קרה להם?"
מיה הרגישה שעולה בה כבדות מציקה. "אה... הם נפטרו".
הגבירה הכחולה הנהנה באיטיות. "אני מבינה. ואת מתגוררת עם קרובי משפחה?"
"כן. דודה שלי אימצה אותנו".
" 'אותנו' – האם את מתכוונת לאחיות או אחים?"
"כן. יש לי שתי אחיות קטנות. מאיה וטניה".
כאילו לפי סימן, הדלת נפתחה וטניה נכנסה פנימה. קאילו נכנס בעקבותיה.
"היי!" אמרה מיה אחרי רגע של קיפאון. "מה... אמ, איך היה?"
"כיף", אמרה טניה, "אפשר לאכול?"
"לא שבעתם מהכריכים?"
"כן, אבל עבר זמן".
"איפה הבקבוק?"
טניה נעצרה. "אוי. שכחתי אותו".
"טניה!" מיה נאנחה. "זה הדבר היחיד שביקשתי ממך לזכור".
"סליחה". פניה של טניה אורו פתאום. "אבל מיה, את יודעת שהיו למטה סוסים?" קאילו אמר יחד איתה, "ורכבנו עליהם!"
"וואו", אמרה מיה. היא הסתובבה ואז מבטה נתקל בזה של הגבירה הכחולה. עיניה של הגבירה היו פעורות לרווחה ודמעות זלגו מהן ללא קול. פניה היו מלאות בצער כל כך עמוק שצמרמורת עברה במיה. היא ידעה שהיא לא יכולה לשאול אותה מה קרה כל עוד טניה וקאילו שם, אז אמרה, "טניה, אתם יכולים ללכת לחדר שלך. אני אקרא לכם כשהארוחה תהיה מוכנה".
"טוב". אמרה טניה. היא הלכה אל חדרה וקאילו הלך בעקבותיה.
"גבירה כחולה!" מיה לחשה. "מה קרה? למה את בוכה?"
"אוה!" הגבירה פלטה קריאת כאב, "זה נורא!"
"מה? מה קרה?"
אבל הגבירה סירבה לספר מה העציב אותה, ובמשך שארית הערב היא הסתובבה בבית, מתייפחת ומנגבת את עיניה בממחטה תכולה רקומה. כשירד הלילה מיה כבר לא יכלה לסבול את זה יותר.
"בבקשה", אמרה בפעם המאה, "ספרי לי מה קרה. אולי אני אוכל לעזור".
"איש לא יוכל לעזור!" קראה הגבירה, "איש לא יוכל לרפא את הכאב המייסר את נשמתי! איש לא יבין!"
מיה החניקה אנחה.
"בסדר. אני צריכה ללכת לישון. את חושבת שתהיי בסדר?"
"לעולם לא אהיה בסדר!" הזדעקה הגבירה, אולם אז הוסיפה ביפחה חרישית, "אני מניחה שאסתדר לבדי. תמיד לבד... ערירית... נמקה בניכור..."
מיה נשארה עמה עד אמצע הלילה, מנסה לשדל אותה, ולבסוף פרשה אל מיטתה. היא שכבה שם, מקשיבה ליללותיה של הגבירה שהסתובבה בחדרים, ושקעה בשינה בזמן שקול הבכי עדיין מהדהד באוזניה.
למחרת, כשהתעוררה, שמה לב מיד להיעדר הייללות. היא קמה, נאנחת, והתמתחה. היה לה לתפוס עד כמה החוויה שלה עם הגבירה הייתה שונה מהחוויה שלה עם תפוז, ולמרות שלא האמינה שזה יקרה, היא התגעגעה אליו. הוא אמנם היה מניפולטיבי ודיבר במסתוריות מרגיזה, אבל לפחות לא בכה כל הזמן.
היא התלבשה, התרחצה וסירקה את שיערה. אחרי שסיימה להתכונן לקחה נשימה עמוקה והכינה את עצמה לבוקר של בכי וצווחות.
אך כשהגיעה למטבח גילתה שהגבירה לא שם.
היא הלכה ברחבי הבית, קוראת בלחש, "גבירה כחולה! גבירה כחולה!"
"מה את עושה?"
היא הסתובבה בבת אחת. מאיה עמדה שם, לבושה בפיג'מה, תלתליה פרועים על ראשה. היא נראתה כאילו כרגע התעוררה משינה.
"את מדברת למישהו?" מאיה.
"אה, לא. כן! כלומר... דיברתי לחתולה. למרמלדה".
"המ". מאיה לא נראתה משוכנעת.
מיה שינתה את הנושא. "אז פגשת את קאילו?"
"יאפ. תודה שסיפרת לנו, דרך אגב. דודה אנט רותחת. היא חזרה מאוחר בלילה ובבוקר טניה וקאילו העירו אותה. היא צעקה עליהם והעירה אותי. אני לא יודעת איך לא התעוררת מזה. היא אמרה לי להגיד לך שכשהיא תחזור מהעבודה עומדת להיות לכן שיחה רצינית".
מיה הרגישה שליבה צונח לתחתונים. "אוי, לא".
מאיה גיחכה. "כן. אולי היית צריכה לחשוב על זה לפני שהכנסת לפה ילד שאנחנו לא מכירים".
"כנראה, אבל..." מיה ניסתה להסביר את עצמה. "הוא פשוט... הוא היה צריך עזרה".
מאיה חייכה אליה. "אני מבינה. את יודעת שאני מבינה".
"כן". מיה הרגישה שחמימות ממלאת אותה. "התגעגעתי אלייך. לאן נעלמת בזמן האחרון?"
מאיה נאנחה בקול רם. "אני כל הזמן עם גבריאל. הוא לא מוכן לעזוב אותי. הוא אומר שאם אני רוצה להיות בסטודיו שלו אני חייבת להוכיח שאני ראויה, או משהו טיפשי כזה".
"מה הוא מבקש ממך לעשות?"
מאיה הביטה בציפורניה. "כל מיני דברים. רובם מוזרים ולא קשורים לכלום".
משום מה, למיה הייתה תחושה שמאיה לא מספרת לה הכול, וזה העביר צמרמורת בגבה.
"מאיה", אמרה בקול זהיר, "הוא... מנצל אותך? הוא מבקש ממך לעשות דברים שאת לא... את יודעת, אמורה לעשות?"
מאיה כנראה הבחינה בנימת קולה, כי היא הרימה את מבטה בחדות. "לא! מה פתאום. הוא מבקש ממני לעשות דברים מטורפים, אבל הוא לא מנצל אותי. הוא מוזר, אבל הוא לא יפגע באף אחד. אני יודעת את זה".
מיה הכירה את מאיה מספיק כדי לראות שזוויות פיה התרככו מעט כשדיברה על גבריאל, כמעט כאילו חייכה מבלי ששמה לב. אבל על זה היא לא עמדה לומר דבר. מאיה תדבר אתה כשתהיה מוכנה.
"טוב", מאיה שברה את הרגע, "אני צריכה להתרחץ ואז ללכת לסטודיו. נדבר מאוחר יותר, כן?"
מיה חייכה. "כן, כמובן".
"יופי. בהצלחה עם מרמלדה".
"תודה".
מאיה הלכה, ומיה חזרה לחיפושים.
היא לא ידעה למה היא כל כך לחוצה למצוא את הגבירה הכחולה. החשש שתפוז אמר את האמת ויצורים כמוהו מסוגלים לגעת בעולם הרגיל– בהחלט היה חלק מזה, אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה. היא גם הייתה מוכרחה לדעת את הפתרון לחידה שהלכה וגדלה סביב תעלומת הסוכריות – שעכשיו נוסף לה עוד רמז בדמותה של הגבירה. ועכשיו למיה לא היה ספק שהסוכריות הן הסיבה להכול – למרות שהיא לא ידעה מדוע הן גורמות לדמויות הללו להופיע, והאם אלו רק הזיות או רוחות אמיתיות. ומהו תפקידן בחייה, ולאן הן הולכות.
הגבירה לא הייתה בשום מקום בבית, אז מיה יצאה החוצה. היא הביטה סביב.
"גבירה כחולה!" אמרה בלחש, "גבירה כחולה!"
אנחה ארוכה סובבה אותה מיד לאחור. היא הביטה למעלה.
הגבירה הכחולה ישבה על הגג.
מיה רצתה לומר לה לרדת, אבל ידעה שאם תצעק עכשיו היא עלולה למשוך תשומת לב לא רצויה. אם תעלה על הגג, אנשים יחשבו שהיא סתם מוזרה. אם תצעק לאנשים בלתי נראים – אנשים יגידו שהיא השתגעה, והאנשים האלו יגידו לאנשים אחרים שיגידו לאנשים אחרים, ומהר מאוד החדשות יגיעו אל דודה אנט ומאיה וטניה, והבנות שלמדו איתה בבית הספר, ומר ג'נקינס, ואנתו (למרות שהיא עדיין סירבה להודות שאכפת לה מה אנתו חושב).
אז היא טיפסה, ממש כמו כשהייתה ילדה. היא הפשילה את שמלתה סביב קרסוליה, הניחה את כף רגלה על המרזב – שהיה ישן וחלוד, אבל לפחות היה גדול מספיק בשביל להחזיק אותה – ומשכה את עצמה למעלה. המרזב חרק וייבב, וברגעים מסוימים היא חשבה שהיא עומדת ליפול, אבל בסופו של דבר הגיעה למעלה ומשכה את עצמה מעבר לשפת הגג. היא הזדקפה לישיבה, מתנשפת, ובאה להתיישב לצד הגבירה.
"הגבירה", אמרה בקול שקט, בלי להזיז כמעט את שפתיה, "מה שלומך? לא מצאתי אותך הבוקר, דאגתי".
קולה של הגבירה בקושי נשמע. "אני מצטערת".
"זה בסדר. רק זכרי להודיע לי פעם הבאה, טוב?"
"לא, התכוונתי - אני מצטערת על העצב שעלייך לחוות".
מיה בהתה בה. "מה?"
הגבירה ישבה שם לרגע, בוהה אל האופק. שמש צהבהבה זרחה בשמיים התכולים. "הכאב", אמרה לבסוף, "הוא כה חזק. הרצון לשוב הביתה. הרצון לראות את אהובייך. הבדידות, האבל. אתם יצורים של עור ובשר, אך מבפנים אתם רוח ונשמה, ואלו מכילות כל כך הרבה כאב. אני מצטערת. הלוואי שיכולתי לשנות זאת".
"אה", אמרה מיה. היא לא ידעה מה לומר חוץ מזה. לבסוף ניסתה. "תקשיבי. כולם מרגישים עצב. זה חלק גדול מהחיים. צריך ללמוד להתמודד עם זה, אבל זה נהיה קל יותר עם הזמן. זה יהיה קל יותר גם בשבילך".
הגבירה הביטה לעברה בפעם הראשונה.
"אוי, יקירתי", אמרה חרש, חיוך כאוב מרחף על שפתיה, "אני כבר נכנעתי לכאב מזמן. זו הסיבה שאני כאן".
ובמילים אלו קמה וריחפה למטה. מיה נשארה מאחור, ליבה הולם בכוח מהרמז החדש לחידה, שנהייתה יותר ויותר גדולה ככל שהזמן עבר.

���;