חנות האבודים של מדאם מיסט

פרק שביעי

כשחזרה הביתה, היצור חיכה לה שם.
היא לא ציפתה לו, לכן כמעט מעדה ונפלה כשנכנסה לחדרה ומצאה אותו שוכב ומעשן על המיטה.
"היי", אמר, "זה אני. זוכרת אותי, ממקודם?"
"אתה – אתה-" היא הצביעה עליו, לא בטוחה מה ברצונה לומר.
הוא העביר את הסיגריה הצהבהבה בין אצבעותיו, כלל לא שם לב לקצה הבוער. "כן, אני פה, ואני עדיין ממימד אחר", אמר, "דרך אגב, אני חושב שהגיע הזמן שתתני לי שם. אני רוצה שזה יהיה שם מסקרן, נועז, אבל גם לא קלישאתי מדי. אז בלי 'ניצוץ' או 'אש' או 'פליימו' או כל דבר משעמם כזה, הא, מותק?"
מיה סוף סוף הצליחה למצוא את הקול שלה. "א-אתה נעלמת! אתה – חשבתי – חשבתי שלא-"
"שאני לא אחזור?" הוא ניער את הסיגריה. אפר אפרפר סגלגל נשר ממנה והתפוגג ברגע שנגע במיטה. "אני באמת פגוע".
"אבל ביקרת אותי היום!" אמרה, מלאת תסכול, "חשבתי שיהיה לי זמן.... טוב... להתכונן".
הוא לקח שאיפה מהסיגריה ופלט עשן כחלחל לאוויר. "תראי, מותק, הזמן במימד שלי פועל אחרת. בשבילי עברו כמה ימים מאז שדיברנו בפעם האחרונה, וזה היה יכול להיות גם שבועות או חודשים, או חצי דקה".
"כמה ימים?" ראשה הסתחרר. "באמת?"
הוא חייך, זרק את הסיגריה על הרצפה ודרך עליה – למרות שלא היה בכך צורך, כי היא כבר התפוגגה.
"לא", אמר, "אני סתם משחק איתך. האמת שאין לי מושג כמה זמן עבר. הזמן הוא מאוד חמקמק אצלנו. אפשר לשכוח שהוא קיים אם לא באמת שמים לב, מה שלצערי, אני חייב לעשות. אבל בואי נחזור רגע לעניין השם שלי..."
מיה פלטה אנחת תסכול והלכה משם. היא חלפה על פני דודה אנט שנרדמה על הכורסה בסלון בקריאת 'פייטליזם ומונטיזם: ההיסטוריה'.
לחוסר שביעות רצונה, גילתה שהיצור עוקב אחריה. כשהלך רגליו ריחפו כמה סנטימטרים מעל האדמה. "לאן את ממהרת? יש לנו עוד לסגור את עניין השם שלי".
"אהה, לך מכאן כבר!" היא פתחה בריצה, פנתה אל המדרגות ונתקעה במאיה.
"אוף!" אמרו שתיהן יחד. מאיה – שאחזה כוס זכוכית מלאה במיץ – איבדה את שיווי משקלה ומעדה. הכוס נשמטה מידה והתרסקה על הרצפה. הן בהו בכתם שהתפשט על השטיח הישן. מאיה לעסה את ציפורניה מרוב לחץ. "אהה! דודה אנט תתחרפן!" היא פזלה אל מיה ומיד התנפלה עליה. "מה קרה, יא טרולית? למה התנגשת בי ככה?"
"זו לא אשמתי!" התגוננה מיה, אולם אז הביטה לאחור, אל היצור. הוא חייך וקרץ לה. היא הביטה בחזרה אל אחותה וההבנה שטפה אותה כמו מים צוננים.
אני היחידה שיכולה לראות אותו.
"אממ". אמרה, קולה צרוד פתאום. היא כחכחה בגרונה. "סליחה. הייתי מגושמת. טוב, מהר, בואי ננקה את זה לפני שדודה אנט תתעורר".
"את יכולה לנקות את זה", אמרה מאיה והרימה את אפה, "אני צריכה ללכת לסטודיו של המטורף הזה נתניאל ולהביא לו מיץ תפוזים סחוט, ואז לעשות עוד מי יודע כמה דברים מטורפים עד שהוא יסכים סוף סוף ללמד אותי את טכניקת ההצללה שלו".
מיה הלכה להביא סמרטוט. ראשה עדיין היה עמוס במחשבות על היצור. "נתניאל קירבי? הבחור המוזר ההוא מרחוב סייגרין?"
"כן, זה האיש". מאיה הוציאה שלושה תפוזים מהמזווה, חתכה אותם לשניים והתחילה לסחוט. "הוא באמת מוזר. כשרק ראיתי את הציורים שלו וביקשתי שילמד אותי הוא בכלל לא הסכים. לקח לי המון זמן לשכנע אותו, ועכשיו הוא מבקש ממני כל מיני דברים מטורפים כדי שאתייאש. הוא ממש לא רוצה שאהיה שם, אבל אני לא מתכוונת לוותר כל כך מהר".
"נשמע שאת ממש רוצה ללמוד ממנו". העירה מיה. היא העיפה מבט לאחור, אבל היצור לא עקב אחריה למטבח. "הוא עד כדי כך טוב?"
מאיה הניחה לרגע את התפוזים. "הו, אין לך מושג בכלל. הוא מצייר בפחם, אבל ההצללות שלו הן כל כך.... מפורטות, ומרתקות. הוא מצליח לצייר ממש כמו בספרי אגדות, אבל בלי שום צבע. זו יכולת מדהימה, להביע הרבה רגשות בלי צבע. כן, הוא באמת צייר מוכשר, אבל הוא מוזר ומתנשא, ולסטודיו שלו יש ריח של דיו ואבק".
"הממ". מיה לקחה את הסמרטוט הרטוב וחזרה למבואה. היא הספיגה את המיץ בסמרטוט ואספה איתו את שברי הזכוכית. "הוא בגיל שלך בערך, נכון?"
"כן". ראשה של אחותה בצבץ מהמטבח. "למה, מה את רומזת?"
"אני לא רומזת כלום". מיה חלפה על פניה בדרכה אל הפח, לא מצליחה להסתיר את חיוכה.
"אהה, מרגיזה אחת! תפסיקי עם זה". מאיה הגיעה מהמטבח ובידיה קנקן מלא בחציו במיץ תפוזים. "וחוץ מזה, אל תצחיקי אותי. הבחור הזה הוא כל כך מוזר ומתנשא, וגם רזה וגבוה מדי. נראה כאילו הוא לא הסתרק אף פעם. אני מעדיפה בנים עם מראה מטופח יותר".
" 'מעדיפה'. עם כמה בחורים כבר יצאת בימי חייך?"
"שקט". מאיה הניפה את שיערה מעבר לכתפה . "את לא יודעת עליי הכול".
מיה חייכה אל הרצפה ואז הביטה באחותה. "כדאי שתחזרי לאהוב שלך, לא?"
"הוא לא האהוב שלי...!" אמרה מאיה בדרכה לדלת.
"אנחנו כבר נראה!..."
הדלת נטרקה וקולה העמום של מאיה נשמע מבעדה. "לא, אנחנו לא!"
מיה צחקה לעצמה. היא הסתובבה וכמעט מעדה לאחור אל תוך הכיור. היצור עמד שם, זורק תפוזים מיד ליד.
"בחורה חמודה", אמר, "אם היא הייתה קצת יותר כתומה, אולי אפילו הייתי נותן לה הזדמנות".
"מאיפה הבאת את התפוזים?!" מיה צעקה.
היצור גיחך. "אני רואה שאת עדיין מתמקדת על הדברים החשובים".
הוא זרק ותפס את אחד התפוזים, ואז הבחין שמיה עדיין בוהה בו. הוא נאנח והושיט את ידו קדימה, הלהבות שבין אצבעותיו מלחששות.
"זה לא אמיתי. זו רק השתקפות". הוא קימט את כף ידו לאגרוף והתפוז נעלם, מתיז ניצוץ לאוויר.
מיה בהתה במקום בו ניצב התפוז לפני רגע. היא לא הייתה מסוגלת לקלוט. "אבל הוא נראה כל כך... מוחשי".
"כן, זה העניין". היצור לקח עוד אחד מהתפוזים והראה לה אותו. "אני מסוגל לשקף את כל מה שאני רואה, אבל זו השתקפות מהעולם שלכם. זה לא אמיתי. ככה אני גם משקף את עצמי פה, רק להיפך –"
היצור עצר, ולפי ההבעה על פניו זה היה בדיוק בזמן. הוא שתק לרגע והחליף נושא. "דרך אגב, את עדיין צריכה למצוא לי שם".
"כן, כבר דיברנו על זה היום". מיה הביטה סביבה. לא היו לה רעיונות מיוחדים, בעיקר לא ליצור כל כך... מוזר.
נו, מספיק לנסות להיות מיוחדת, אמרה לעצמה. את לא מקורית, והגיע הזמן שתשלימי עם זה. את מסוגלת למצוא שם כלשהו. זה יהיה כמו למצוא שם לחתול.
מצד שני, לא היה לה חתול.
"נו, אז מה זה יהיה?" היצור נשען כנגד הקיר ושילב את ידיו מאחורי ראשו. "את עומדת ללכת על הקלישאה של 'אש', 'פליים' ו-'אור', או שתתני לי משהו קצת יותר מסוגנן, כמו ברק או ראש-להבה?"
"אם תיתן לי לחשוב, אני אמצא משהו". מיה הביטה בו. לפתע נזכרה בסוכריה שאכלה ובטעמה המוזר. היא הביטה בפירות בידיו, והשם סוף סוף התגלה.
"תפוז". אמרה.
היצור בהה בה. "סליחה?"
"תפוז".
היצור נאנח. "אֶנוֹם. נו, שיהיה. עדיין עדיף מפליימו"
מיה לקחה נשימה עמוקה והושיטה את ידה קדימה, עדיין מהוססת. "תפוז, אה... נעים להכיר. אני מיה".
הוא הושיט את ידו והיא חלפה הישר דרך ידה של מיה.
"מיה", אמר, כאילו הוא מנסה לבדוק אם הוא אוהב את השם. "מעניין. לא ציפיתי לזה".
מיה לא בדיוק הבינה למה הוא התכוון, אבל לא הייתה לה סבלנות לשאול. היא רק רצתה לשאול דבר אחד.
"אז עכשיו כשנתתי לך שם", אמרה, "אתה מוכן לענות לשאלות שלי?"
הוא הרים גבה. "מתי?"
"אממ.... עכשיו?"
הוא חייך. "אהה, רואים שאת חדשה בקטע"
היא לא הבינה. "מה? מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שעשית שני דברים שמישהי כמוך לא אמורה לעשות. בתור התחלה, שאלת שאלה במקום לדרוש את התשובה, ודבר שני – שאלת אם אני יכול לענות לשאלות שלך עכשיו".
"אוקי, ו-?"
חיוכו גדל, עיניו כמעט קורצות אליה. "כמו שאמרתי, אצלנו הזמן הוא אחר. ככה שיש הרבה הגדרות שונות לביטוי 'עכשיו' ".
לפני שהיא הספיקה לקלוט מה קורה, הוא נעלם.
מיה הייתה ילדה טובה ולא קיללה או הרביצה, אבל באותו רגע בהחלט התחשק לה לטלטל מישהו כהוגן. זו כבר הייתה הפעם השנייה ברציפות שהיצור נעלם ככה, בפתאומיות.
לא היצור, הזכירה לעצמה, תפוז.
בפעם הבאה שיופיע, היא לא תניח לא להתחמק בקלות כזאת. היא תצווה עליו לספר לה את האמת, ולא תניח לו עד ש...
לפתע הוא הופיע מולה. היא מעדה לאחור וכמעט מעדה אל תוך הכיור בפעם השנייה באותו יום.
"עכשיו נזכרתי ששכחתי להגיד לך משהו חשוב". אמר. עכשיו הוא זרק באוויר כמה כדורי אש אדומים. "את צריכה לזכור להפריד את החלקים מסך עצמך, או שסך עצמך יתחלק בתוכך. זה הכול".
"רגע, חכה-!" מיה פלטה אנקת תסכול כשקלטה שהיא מדברת לחדר ריק. פעם שלישית ברציפות. אבל דבריו של תפוז הטרידו אותה. להפריד את החלקים? סך עצמה יתחלק? מה זה אומר בכלל?
"שטויות, זה מה שזה אומר", אמרה בקול, כדי שכל מי שלא נמצא בחדר יוכל לשמוע אותה, "שטויות וזהו".
אולם היה בה איזשהו חלק שאמר לה שזה לא נכון.