אף סימטרי, ריסים מושלמים, שפתיים מסורטטות ואדומות כדובדבן בגודל בינוני, גבות פרועות אך עם כך מרשימות, שקעים קטנים בלחיים, מוכנים להיות יותר עמוקים ברגע שהחיוך יופיע. זיפים קטנים שבצבצו וקו לסת חד. זה מה שלואי חשב על הפנים של הארי כאשר עבר על כל נקודה שם.
בהתחלה, הוא התעורר ולא הבין איפה הוא אך נזכר במה שקרה אתמול ונשם לרווחה. אחר כך, הוא הסתכל לצדדים וראה את הארי ישן על הרצפה. אז הוא התקרב והחל לחקור את פניו. תחילה, הוא העביר את ידו על לחייו החלקות אך מעט מפוספסות בגלל הפצעים הקטנים שהחלו לצמוח להארי אחרי שהגיע למקום הזה. אחר כך, העביר את אצבעותיו של האף הסימטרי של הארי. עבר בליטופים לעיניים של הארי, שם הוא ליטף את ריסיו בעזרת האצבעות הקטנות שלו ואז סירק את גבותיו הפרועות אך המרשימות של הארי. לבסוף, הוא עבר על שפתיו, נזכר במגע שלה על שלו ומתענג מכל רגע.
כשהארי נישק אותו הוא כל כך נבהל. הוא לא ידע מה לעשות ולכן לא זרם עם הנשיקה. עדיין, הנשיקה הקטנה הזאת הייתה פי אלף יותר טובה מכל הנשיקות שהוא חלק עם ג'ק. שפתיים רכות ולא תוקפות, הצורה שמתלבשת על שפתיו והטעם המתוק שהשאיר. המחשבה על הנשיקה גורמת לו לרצות לנשק את הארי עד שיגמר לו האוויר. אולי רק נשיקה קטנה, הוא לא ירגיש, חשב לעצמו לואי. אז, הוא התקרב לאט לאט לשפתיו של הארי ונשק להן נשיקה קטנה. זה מספיק לו לשאר היום. הוא מקווה שהארי לא הרגיש כי אם כן, הוא יהיה מובך כל כך.
הבעת הפנים של הארי סובלת. לואי יודע שזה לא בגלל הנשיקה. הוא יודע כמה הארי סובל, והוא מנסה להיות חזק בשבילו, בשביל לואי.
אולי נברח? מחשבה קפצה לראשו של לואי. אולי הם יתכננו תוכנית בריחה. תוכנית בטוחה שלא תסכן אותם. אולי פשוט יצאו מהמוסד? לא, ירדפו אחריהם והעונש יהיה חמור.
אולי הם פשוט יתנהגו כל כך רע שיעיפו אותם מהמוסד. לא, הם יגמרו ברחוב.
אולי יעמידו פני מתים יום אחד ואז יקחו אותם לבית הקברות הסמוך למוסד ואז הם פשוט יתחננו שישחררו אותם. לואי חושב שזה רעיון די טוב. אך לבינתיים, הוא פשוט נשכב ליד הארי, לא צריך שמיכה מפני שחום הגוף של הארי מספיק לו ונרדם.
-
דפיקות רועמות על התא של הארי העירו את השניים.
"סטיילס, תפתח את החלון מיד, אני רוצה לראות אותך." גברת ג'וד צעקה והשניים מיד נלחצו. לואי פה והם לא רוצים להעלות בראשם מה יהיה גורלם אם הם יחשפו שהם ביחד בחדר.
"רק רגע, אני שם מכנסיים," צעק לה הארי בחזרה ומיד סימן ללואי להיכנס לתיק, הלא קטן אבל גם לא גדול שהביא למוסד ביום שנכנס לפה. ללואי אין זמן לסרב והוא מיד נכנס וסוגר את הרוכסן כמעט עד הסוף.
"כן, גברת ג'וד," חייך הארי בתמימות מהחלון.
"אתה יודע איפה לואי טומלינסון?" היא שאלה בחשדנות והארי העלה מבט מודאג מזוייף על פניו. "לא, למה קרה לו משהו? אולי הוא הלך לשירותים." הוא ניסה להישמע אמין.
"אוקיי תודה." היא אמרה ואז העבירה מבט חושד בתא שלו והארי מתפלל שהיא לא ראתה את לואי. היא מסתובבת והולכת משם בהליכה מהירה.
"אתה יכול לצאת לואי."
"לעזאזל זה היה כל כך קרוב."
"אנחנו באמת צריכים להיות זהירים יותר," אמר הארי ועזר ללואי לקום.
"חשבתי על משהו," אמר פתאום לואי. "חשבתי שאולי נתכנן תוכנית, ונברח מפה ביחד. אני מספיק סומך עלייך." קולו עולה לא על לחישה.
הארי שקל את העיניין לדקה והגיע למסקנה שהם אכן סובלים פה ועליהם לתכנן תוכנית לא מסוכנת ובטוחה. זה אולי יקח להם זמן אך לבסוף הם יצליחו. אולי.
השניים התיישבו על המיטה של הארי והתחילו לתכנן בדיבורים, כמובן, הם לוחשים. הם תכננו להעמיד פני מתים. הם מתכוונים לגנוב דובדבנים מחדר האוכל ופשוט למרוח את המיץ שלהם על בגדיהם ופניהם. הם מתכוונים להתגנב למטבח ולקחת חבלים, שזה יראה כאילו תלו את עצמם ולבסוף, הם ילכלכלו את בגדיהם ופניהם עם אבק, שנמצא בכל מקום במקום הזה.
זאתי הייתה התוכנית הכללית, הם עוד צריכים לפתח אותה ולוודא שהם באמת יוצאים החוצה לבית הקברות, שם גם יצטרכו לתכנן מה יעשו. הם לא רוצים להיקבר חיים.
---
Plot twist¿
YOU ARE READING
Crazy- L.S (AU)
Fanfiction"מה אם אני באמת משוגע?" "אל תתן לרעיונות שלהם להשפיע עלייך לואי. הומוסקסואליות זו לא מחלה." שנות השישים. לואי וויליאם טומלינסון, עיתונאי צעיר, כלוא במוסד לחולי נפש בשל היותו גיי. הוא כבר עומד להיכנע אחרי שבן הזוג שלו הסכים לחתום על תפסיו, כשיום אחד...
