מבין הצללים

פרק 5:

חג שמח בנות שנה טובה ומתוקה 😍😍😍

ההכרה חזרה אלי, לאט, לאט והדבר הראשון שהצליח לחדור מבעד לערפל החושים שלי היה ריח האקונומיקה החזק ואז רעש המכונות, אני בבית חולים.

למה?

אימצתי את המוח שלי מנסה להיזכר באירועים שגרמו לי להגיע לכאן ואז הכול חזר אליי בבת אחת. קצב פעימות הלב שלי גבר וכך גם רעש מוניטור הלב שעקב אחר פעימות ליבי, תוך שניות ספורות נכנסה לחדר שלי אחות.
"קצב הלב שלה בשמיים, דוקטור!" הקול שלה נשמע כול כך רחוק למרות שהיא עמדה רק כמה סנטימטרים ממני, הדבר היחידי שיכולתי לשמוע בברור היה הקול של הופ.
האחיזה שלי על סדיני המיטה התחזקה, הנשימות שלי נהיו שטחיות "היא קורסת, תתני לה...." כבר לא יכולתי לזהות את קולם יותר, שוב פעם החשכה דרשה אותי ואני ויתרתי בקלות מניחה לה להשכיח ממני את כול הכאב שיש בעולם האמיתי.

"ד"ר בלום מה לעזאזל קרה?! חשבתי שאמרת שהיא לא בסכנה!" הקול הזה, למה הוא מוכר לי? "היא לא, לפחות לא מבחינה פיזית אבל הטראומה שהיא חוותה השאירה אצלה פצעים שאני לא יכול לרפא, לא יכולתי למצוא שום סיבה רפואית לכך שהיא קרסה" "אז מה אתה אומר לי? שהגוף שלה פשוט וויתר?" "לצערי כן, נראה שהיא לא מעוניינת להתעורר" העצב בקולו כמעט גרם לי לרחם על הרופא המסכן, הוא עבד כול כך קשה רק בכדי שאוותר אבל....

החשכה קוראת לי והיא מרגישה כול כך נעים, כול כך טוב ששוב פעם הנחתי לה לעטוף אותי.
חזרתי להכרה בפעם השלישית ושוב פעם כול נים בגופי צעק בכאב אבל ידעתי שאני לא לבד בחדר.
״היא כול כך חיוורת" הלב שלי החסיר פעימה, אמא? הרגשתי את גופה הקטן מתיישב לידי ואז את ידה הקטנה והחמה אוחזת בשלי.
״ליילה, ליילה מתוקה את חייבת להתעורר" לשמוע את הייאוש בקולה שבר את הלב שלי למיליון רסיסים, "הבלש סיפר לי שאת יכולה להתעורר, שאין לך שום נזק קשה מבחינה רפואית" הבלש? "גברת תומסון אני חושש שאני נאלץ לבקש ממך לעזוב איתי עכשיו, אסור לה לקבל מבקרים" שוב פעם הקול הזה למה הוא מוכר לי כול כך?.
"בסדר" אמא שלי לחשה כמה שניות לפני שהרגשתי זוג שפתיים חמות על המצח שלי "בבקשה תתעוררי בקרוב מתוקה, כולנו מתגעגעים אלייך" היא עזבה את החדר ודמעה אחת הצליחה לחמוק ממני ולזלוג על לחיי עד שהגיע לשפתיים שלי וטעמתי את הטעם המלוח שלה.
"מיס תומסון את ערה?" רציתי לומר שכן אבל מסיבה כלשהי לא יכולתי לפתוח את הפה שלי, כמעט כאילו השפתיים שלי היו תפורות יחדיו.

הגבר חסר השם נאנח ואחרי כמה שניות שמעתי אותו מדבר "לא היא עדיין מחוסרת הכרה, הרופא אמר שהיא צריכה להתעורר בקרוב" דממה שררה בחדר וחוץ מרעש המוניטור שעקב אחרי פעימות ליבי לא נשמע בחדר כלום. "מה עם הגופה של הופ? התגלה משהו חדש בניתוח לאחר המוות?" הופ?
~"אנחנו נדאג טוב מאוד לחברה שלך בסדר? אבל  אנחנו צריכים לקחת אותך לבית החולים קודם"~
משם הקול שלו זכור לי, הוא השוטר שאחז בי, זה שהרגיע אותי.
ההכרה שלי שוב פעם החליקה מבין אצבעותיי ונפלתי לחשכה מוחלטת הפעם היא לא הייתה מבורכת כמו שחשבתי.
"ביפ, ביפ, ביפ" שמישהו יכבה את הרעש הזה, פתחתי את פי לומר משהו אבל לא יכולתי, כול נים בגופי הרגיש כבד כול כך, הכול כאב לי והרצון להחליק חזרה לחשכה היה מפתה כול כך אבל ידעתי שאני לא יכולה, לא מגיע לי המפלט הזה.