מבין הצללים

פרק 8

"הוא לבש כפפות" קפאתי במקומי מסתובב אחורה באיטיות.
היא עמדה שם שעל גופה רק חלוק בית החולים ושיערה השחור מסורק לצמה ארוכה שהגיע לאמצע גבה. "ליילה?" היא לקחה צעד קדימה מגששת את דרכה אל עבר אחד הכיסאות ומתיישבת שם "הוא לבש כפפות, ואני חושבת שהיא לו מבטא אני פשוט לא מצליחה למקם אותו" לקחתי צעד אחד זהיר אליה "ליילה הכול בסדר?" היא נאנחה "אני בסדר גמור הבלש בראון" הבטתי בה בהלם, היא יודעת מי אני?.
"איך הגעת לכאן?" "מונית" "למה?" היא נאנחה שוב. "אתם רוצים מידע? כי לי יש" הנהנתי לוקח כיסא ומתיישב מולה "בסדר גמור, מה את יודעת?".

נקודת מבט ליילה:
שתקתי לוקחת נשימה עמוקה, מנסה להכין את עצמי נפשית למה שעומד לקרות. בשבוע האחרון לא זזתי מהמיטה בבית החולים, הגוף שלי קרס אבל המוח סירב להפסיק לעבוד, להפך הוא עבד שעות נוספות משחזר כול סצנה מכאיבה, כול רגע מבעית, כול מילה וכול מגע ואני רק רציתי לברוח מהכול. לשכוח. אבל לא יכולתי, אני לעולם לא אהיה מסוגלת לשכוח והגיע הזמן שאפסיק להתחבא, שאפסיק להדאיג את כולם ואעשה הכול בשביל שהם יקבלו צדק.
"מאיפה להתחיל?" מלמלתי

"אנחנו יודעים על שיחת הטלפון, שם הכול התחיל נכון?"

הנהנתי בולעת רוק "כן, אחרי הפעם הראשונה שהוא התקשר אני דיברתי עם המנהלת שלי והיא יצרה קשר עם המשטרה" "כן מצאנו את השיחה הזאת גם כן. אני רוצה לדעת מה קרה אחרי השיחה השנייה שלך איתו" השיחה השנייה, הוא מתכוון אחרי שהוא אמר לי שהוא רצח את פטריק. דמעה אחת זלגה על פניי ואני ניגבתי אותה במהירות.
"המנהלת שלי, ריילי הובילה אותי הרחק משם אבל לא יכולתי ללכת איתה,
הייתי חייבת למצוא את הופ. לא היה לה מושג מה קורה ו-והיא הייתה בסכנה" "אוקי מה קרה אחרי זה?" "החלטתי לקחת את המדרגות, וירדתי לקומה שלה בזהירות אבל לפני שהגעתי לשם החשמל נפל" "איך את יודעת את זה?" זיהיתי את הקול הזה, זה השוטר שאחז בי באגרסיביות באותו היום, וזעם בעבע בי.
הפניתי את ראשי ישרות לכיוונו עוקבת אחר צליל קולו "זיהיתי את הרעש, כי שבוע לפני ה...." שתקתי לוקחת נשימה עמוקה "לפני מה שקרה החשמל בבניין שלנו נפל" "לא מצאנו על זה שום תיעוד" "כי ביטלנו את ההזמנה לטכנאים, אחרי שעה החשמל חזר ולא היה בהם שום צורך, זה היה רק קצר" מלמלתי מחזירה את תשומת הלב שלי חזרה אל הבלש בראון.

"אוקיי מה קרה אחר כך?" הידיים שלי התחילו לרעוד ואני קימצתי אותם לאגרופים מנסה לעצור את הרעידות, "הגעתי לקומה שלה אבל דלת המתכת הגדולה לא הייתה סגורה, היא הייתה פתוחה לחלוטין ואני גיששתי לבדוק אם יש משהו לפני, הדרך הייתה פנויה. לקחתי צעד אחד קדימה ונפלתי" לחשתי נאבקת עם הדמעות שאיימו לזלוג על פני. "הייתי מכוסה בדם שלו, זה נצמד לבגדים שלי, לגוף שלי ואני רק רציתי לברוח" "אבל לא עשית את זה" זה לא היה שאלה אבל אני בכול זאת עניתי לו.

"לא, אני-אני חיפשתי משהו שיכול לעזור לי לזהות אותו ומצאתי את השעון של ג'יימס" הפעם לא יכולתי לעצור את הדמעות שזלגו על פני "הנה" הוא הניח בידי מטפחת ואני לקחתי אותה ממנו בהיסוס "תודה" לחשתי מנגבת את הדמעות בעדינות.
לקחתי נשימה עמוקה אבל לפני שהמשכתי לדבר הוא קטע אותי "את רוצה לעצור?" יכולתי לשמוע שהוא לא מעוניין בזה אבל הוא נותן לי את היכולת לבחור וזה ניחם אותי. "לא, אני חייבת לעשות את זה" "בסדר גמור".

רק באותו הרגע הבנתי שאנחנו לא לבד, אבל עדיין אף אחד מהאנשים בתחנה לא אמר מילה בכול הזמן שדיברתי חוץ מאותו שוטר חסר פנים.
"אז ה-הופ מצאה אותי, היא הייתה מבועת וגם אני אבל היינו חייבות ללכת, היינו חייבות להתחבא. לא ידענו אם הוא עדיין בקומה או לא. התחבאנו במשרד של אנדרו, הוא הבוס של הופ" לחשתי לוקחת נשימה עמוקה.
"התחבאנו שם והחלטנו להתקשר שוב למשטרה, הבחורה שדיברה איתי אמרה שהיא תשלח ניידת אלינו ושאני צריכה לתת לה את הכתובת המדויקת אבל אז הדלת של המשרד נפתחה ואני ניתקתי את השיחה, מצמידה יד לפה של הופ בשביל להשתיק אותה" בשלב הזה כול הגוף שלי רעד "הוא חיפש בכול מקום אבל הוא לא מצא אותנו אז הוא יצא, אני זוכרת שספרתי את הצעדים שלו, איזו הקלה הרגשתי שחשבתי שאנחנו בטוחות אבל אז- אז..." התייפחתי מתקשה לבטא את המילים שלי "זה בסדר, את בטוחה" הרגשתי אותו אוחז בידיים שלי ובדיוק כמו באותו יום בחדר החקירות מצאתי את עצמי נרגעת.

"הטלפון צלצל, המוקדנית חייגה אליי חזרה והוא שמע. הוא חזר לחדר ופתח את הדלת במכה, הוא עשה את דרכו אלינו כול כך מהר שלא הבנתי מה קורה, רגע אחד אני עוצרת את הנשימה שלי מפחדת שימצא אותנו וברגע השני אני על הרצפה והראש שלי כואב, כול כך כואב".
עצמתי את עיניי בעוצמה, נזכרת בתחושת הכאב האיומה "מה קרה אחר כך?" "הוא- הוא גרר את הופ מהשיער שלה, ניסיתי לקום, באמת שניסיתי אבל לא יכולתי, כול כך כאב לי" לא יכולתי להמשיך לדבר התייפחתי והוא קם משאיר אותי לבד.

אחרי כמה שניות הוא חזר והניח בידיים שלי כוס מים קרים, לגמתי את המים בשקיקה מנגבת את הדמעות ומנסה להחזיר לעצמי את השליטה, אבל זה היה מקרה אבוד. "הופ צעקה, שוב ושוב בזמן שהוא הרביץ לה, היא קראה בשם שלי אבל אני לא עזרתי לה, אני הייתי אמורה להגן עליה". "לא יכולת לעשות כלום" ניערתי את ראשי לשלילה "זה לא נכון" ניגבתי את העיניים שלי מושכת באפי כמה פעמים "אני קמתי מהרצפה וניסיתי למצוא אותה אבל במקום זה מצאתי אותו, הוא אמר לי שהייתי צריכה להישאר למטה ואז הוא חבט בי, בועט, סוטר כול כך חזק. שוב ושוב ואני לא יכולתי יותר, התחננתי בפניו שיפסיק ופתאום הוא הפסיק. הוא עזב אותי לבד ואני זחלתי אל הופ, ל-לא היה לה דופק, היא לא נשמה" לחשתי מרגישה דמעות חדשות זולגות על פני.
"הוא ח-חזר, ואחז בי מהשיער מאלץ אותי לעמוד על הרגל הפצועה שלי, הוא אמר שחבל שאני לא יכולה לראות את עצמי באותו רגע, שאני לא יכולה לראות איך הדם מכתים את השיער שלי, איך הוא מכתים את העור ה-הרך" לקחתי לגימה נוספת מכוס המים שלי נושמת נשימה רועדת.
"למה" לחשתי "למה מה?" הקול שלו היה חזק ובטוח כול כך שונה מהצל העלוב של קולי.
"שאלתי אותו למה הוא עושה את זה והוא זיהה אותי, זיהה את הקול שלי מהשיחה. הוא הזכיר לי שאני אמרתי לו שאני רוצה לעזור לו" "על זה דיברתם בזמן שההקלטה דממה?" הנהנתי מרגישה איך הכוס רועדת ביד שלי.
"אני אמרתי לו שטעיתי, אלוהים כמה טעיתי" "טעית במה?" הרגשתי את גופו נשען קדימה, מחכה למילים הבאות שלי "טעיתי שהצעתי לו עזרה" "למה?" יישרתי את הראש שלי מביטה ישרות איפה שהוא אמור להיות בחשכה, עיניי התכלת המעורפלות שלי פגשו בעיניו "כי אי אפשר לעזור לשטן".

שמעתי את השתנקות ההפתעה של כמה מהאנשים בחדר, "איך לעזאזל הוא השאיר אותך בחיים?!" הטיתי את ראשי הצידה "לוקאס נכון?" שאלתי והחדר כולו נפל לדממה. "כן, זה אני איך את יודעת?" "אני עיוורת אבל לא חירשת, הידיד שלך קרא לך ככה ואני רק חיברתי את הנקודות." מלמלתי "אני לא יודעת למה הוא השאיר אותי בחיים, אני לא יודעת למה הוא בחר להרוג אותם ואותי לא, אבל אני כן יודעת שאני אעשה הכול בשביל שהוא ישלם אתה מבין?" אז תפסיק לחשוד בי לכול הרוחות ותמצא אותו!.