מבין הצללים

פרק 13

נקודת מבט ליילה:
ברגע שהוא אמר שהוא יישאר איתי הגוף שלי נרגע באופן אוטומטי. אני לא יודעת מה יש בגבר הזה שגורם לי להרגיש בטוחה, גם באותו לילה ארור הוא היה היחידי שהצליח לחדור דרך ערפל הפאניקה שלי.

משהו בגבר הזה גורם לי להרגיש בטוחה. "דילן כדאי שתבוא שנייה" קול של אישה קטע את רצף המחשבות שלי וכיווצתי את הגבות שלי בבלבול. מעולם לא שמעתי את הקול שלה. "משהו חשוב אבי?" היא נאנחה "אם זה לא היה חשוב לא הייתי מטרידה אותך" הרגשתי את המיטה מתקפלת שוב תחת משקל גופו בזמן שהוא נעמד ועשה את דרכו לעבר הדלת.  לפני שהוא יצא מהחדר ומטווח השמיעה שלי הוא קרא בשמי.

"כן?" "את תהיי בסדר ליילה אני מבטיח לך" ואז הוא עזב, משאיר אותי בחדר לבד עם אמי. ביד רועדת גיששתי אחר ידה והיא במהירות אחזה בי "ליילה אני אהיה בסדר" הפחד שהיה בקולה גרם ללב שלי לפועם מהר יותר מהרגיל וכעסתי.
כעסתי על המפלצת הזאת שגרמה לקולה להיות מהול בפחד, כעסתי על עצמי על כך  שאני הסיבה למה המפלצת הזו לא עוזבת אותה במנוחה.

"אני כול כך מצטערת אמא, א-אני..." לא היו לי מילים, מה אפשר לומר לאישה הזאת? איך אוכל להודות לה שהיא נשארה איתי והתמודדה עם כול מכה שהחיים נתנו לי, איך אני יכולה לבקש ממנה סליחה?.

כאילו היא קראה את המחשבות שלי היא משכה אותי אליה מחבקת בעוצמה "את תהיי בסדר ליילה, הבלש בראון יוודא שאת תמיד תהיי בטוחה" אחזתי בה בעוצמה, קוברת את הראש שלי בבד הרך של בגדיה ומתנחמת בריח המוכר והאהוב. עבר הרבה זמן מאז שהיא חיבקה אותי ככה, מהיום שעזבתי את הבית בשביל לגור לבד.

"ומה איתך? מי יגן עלייך?" היא נאנחה האחיזה שלה עליי רק מתחזקת "אני אהיה בסדר, אני בטוחה שהם יציבו שוטרים כדי להשגיח שהכול בסדר גמור" "אף פעם לא הייתי רחוקה ממך" היא גיחכה מנשקת את כתר ראשי.

"על מה את מדברת ליילה את היית עצמאית עוד בתור ילדה קטנה, אני זוכרת שאפילו לא היית נותנת לי לנשק את המכות שלך, תמיד היית משרבבת את השפתיים ואומרת שאת ילדה גדולה וילדים גדולים לא צריכים שאמא תנשק להם את הבו בו" צחקוק קטן ברח מבין השפתיים שלי אבל הוא התפוגג בדממת החדר.

"אבל תמיד היית שם. אני לא אוכל ליצור איתך קשר, לדבר איתך בטלפון או אפילו לשמוע אותך. לא עד שהם יתפסו אותו" "אבל הם יתפסו אותו!, את תחזרי הביתה ואני לא אניח לך לצאת משדה הראייה שלי שוב" גיחכתי מרימה את ראשי מעלה ונושקת ללחי שלה בעדינות מכווצת את הגבות שלי כשטעמם המלוח של הדמעות שלה השאיר טעם מר בפי.

"אל תבכי, אני שרדתי את התאונה ואני אשרוד גם את זה. את גידלת ילדה חזקה נכון?" היא הנהנה באיטיות התנועה הקטנה הזו גורמת לתחושת המועקה בחזי רק לגדול.
כי ידעתי, ידעתי שהיא יודעת בדיוק מה המפלצת הזו עושה לי, היא הורגת אותי לאט לאט עד שלא יישאר דבר מליילה תומסון הקודמת.

"ליילה" הקול של דילן הקפיץ אותי מעט, הייתי כול כך שקועה באמי שלא שמעתי את הצעדים שלו "כן?" "את צריכה לארגן תיק, דברים מינימליים כמו בגדים ונעלים" "מותר לי לקחת חפצים אישיים?"

"אני חושש שלא" האכזבה ששטפה אותי הייתה עצומה והיא כמעט גרמה לגופי למעוד קדימה, אסור שיהיה לי שום זכר לחיים הקודמים שלי. "אחד" הראש שלי קפץ מעלה במהירות ופניתי לכיוון ממנו הגיע קולו של דילן. "מה?" "את יכולה לקחת חפץ אחד אבל זה הכול" הנהנתי במהירות ובפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן צל של חיוך עשה את דרכו על פני "תודה".

~נקודת מבט של דילן:~

הבטתי בליילה ומצאתי את עצמי מהופנט למראה של שפתיה המתעקלות לחצי חיוך, כחכחתי בגרוני יוצא מהטראנס שהיא שמה אותי תחתיו. "כדאי שתתחילי לעשות את זה עכשיו, הטיסה שלנו יוצאת בעוד שעתיים".

הבחנתי ברגע בו הגוף של שתי הנשים מולי נדרך וריחמתי עליהן, אני לא יכול לדמיין מה זו ההרגשה להיפרד מהאדם היחידי שיש לך בעולם, לנתק כול קשר ולהפוך לאדם אחר. הייתי פעם במסווה כשעבדתי במחלקת סמים אבל לעומתי ליילה לא בחרה בזה, היא נאלצת להשיל מעליה כול סימן היכר למי שהיא בשביל לשרוד בעוד אני עשיתי את זה בשביל ללכוד סוחר סמים.

"אני אארגן לה את התיק, היא תהיה מוכנה" הנהנתי אל עבר גברת תומסון ויצאתי מהחדר נותן להן עוד כמה דקות של פרטיות.

"בוס" הבטתי בפיל בצפייה "אתה מתכוון לעמוד ככה כול היום או שתגיד לי משהו מועיל?" הרגשתי מעט אשמה כשראיתי אותו נרתע מעוצמת קולי אבל פשוט לא יכולתי לנער את  הידיעה שבמשמרת שלו המטורף הזה הצליח להגיע לליילה ואם הוא היה עושה לה משהו, הייתי רוצח אותו במו ידיי.

עוצמת הזעם שלי רק מעצם המחשבה שמשהו יכל לקרות לה הדהימה אותי, "בוס?" ניערתי את ראשי חוזר למציאות. "מה אמרת?" הוא נאנח ונע מרגל לרגל בחוסר נוחות. "מצאנו את זה על אדן החלון".

הוא הושיט לי ורד שחור אחד כשאליו מחובר פתק קטן,
"ראיתי את התמונה שלך מחייכת
אני שמח שזה אני שגרם לחיוך שלך להיעלם.
המלאך שלא יכול לראות, את עוד תהיי שלי".

היד שלי נקמצה לאגרוף, כמעט זרקתי את הורד יחד עם הפתק לרצפה ורמסתי אותו. "תוודא שליילה לא תשמע על זה" הוא הביט בי מופתע "אתה בטוח שאתה רוצה להסתיר את זה ממנה בוס?".

"תעשה מה שאמרתי אני מובן?!" הוא הנהן במהירות לוקח את הפתק מידי ועוזב. נשארתי נטוע במקום מעביר אלפי תרחשים שיכלו לקרות הלילה והבנתי שעם כול תרחיש, עם כול רגע שעובר הזעם שלי רק מתגבר.

"אני מוכנה" קולה של ליילה הקפיץ אותי והסתובבתי להביט בה, ציפיתי לראות אותה רועדת וקטנה אבל האישה שנגלתה מולי הייתה אישה אחרת לחלוטין.

שיערה השחור אסוף, משקפי השמש כיסו את עיניה, תווי המתאר של פניה קשים, גופה זקוף והתיק הקטן אחוז בידיה. היא לא נראתה כמו אישה מבועתת, היא נראתה כמו אישה שיוצאת למלחמה.

מלחמה על חייה.