נקודת מבט ליילה:
ישבתי על הכורסא הגדולה, הרגליים שלי משולבות ורגלי הימנית דופקת על רצפת העץ במהירות. רעש שעון המטוטלת נשמע רועם כול כך בדממת החדר ונאנחתי, לעזאזל עם הכול.
אחרי אינסוף שכנועים ותחנונים מצד אמי הסכמתי ללכת לפסיכולוגית וזוהי הפגישה השנייה שלנו, פגישה שנייה בה אנחנו יושבות אחת מול השנייה, אני שותקת והיא נועצת בי מבטים בזמן שהיא משרבטת דברים במחברת שלה.
הכול נעשה בדממה, באותו זמן נאבקתי בדחף להקיא, ריח הבושם שלה היה חזק מידי והוא גירה את החושים הרגישים שלי גם ככה.
נאנחתי "משהו לא בסדר?" הקול שלה קטע אותי מהמחשבות שלי והתאפקתי לא לצחוק. לא, הכול בסדר גמור את יודעת כרגיל, רוצח פסיכופת רצח כמעט כול אדם שאני אוהבת, יש לי סיוטים שמסרבים להיעלם ואם זה לא מספיק גרוע אני מחויבת לשבת פה פעמיים בשבוע, למשך שעה שלמה ולשתוק.
"הכול בסדר" מלמלתי מיישרת את משקפי השמש שלי "אם את אומרת ככה" רעש העט כנגד הדף הטריד אותי וכבר לא יכולתי לשתוק. "מה את כותבת?" "רק את מה שאני רואה" "ומה את רואה?", "את באמת רוצה לדעת ליילה?".משהו בקול שלה אמר לי שאני לא הולכת לאהוב את זה אבל...
"כן" "בסדר גמור" היא הניחה את המחברת שלה על שולחן הזכוכית גורמת לי להיבהל מעט מהרעש הרם. "אני רואה אישה צעירה שחוותה טראומה, אישה שלא יודעת איך להתמודד עם רגשות האשם, עם תחושת חוסר השליטה על חייה, אישה שלא מוכנה להודות באמת הפשוטה"
לפתע לנשום היה קשה נורא "איזו אמת?" היא קמה מהכורסא שלה עושה את דרכה אליי ועם כול נקישה של העקב שלה ברצפה ליבי הגביר את קצב הפעימות שלו. היא התיישבה על השולחן מולי אוחזת בידי שכבר התחילה לרעוד. "זו לא אשמתה".
משכתי את היד שלי ממנה כאילו היא כרגע שרפה אותי וקמתי במהירות אוחזת בדברים שלי וממהרת לעשות את דרכי המגושמת אל הדלת. "את לא יכולה לברוח מזה, הם לא ייפסקו!".
כשידי עדיין על הידית עצרתי במקום, "את לא יודעת על מה את מדברת" "הסיוטים מופיעים עכשיו גם שאת ערה נכון?" "תשתקי" מלמלתי הקול שלי רועד גם באוזני.
"את שומעת אותה צורחת גם שאת ברחוב הומה אדם, את שומעת את הקול שלו גם כשאת יודעת שאת ערה נכון?" "תפסיקי, בבקשה" דמעה אחת זלגה על הפנים שלי, היד שלי רועדת בלי שליטה. "דברים רעים קורים ליילה, ככה זה. מה שקרה באותו יום זה לא היה אשמתך".
"אז למה אני נשארתי בחיים?!" צרחתי האחיזה שלי על ידית המתכת חזקה כול כך עד שאני בטוחה שהצורה שלה חרוטה על עורי. "למה הוא הרג את כולם ואותי לא? מה מיוחד בי? למה הוא בחר דווקא בי? בבקשה תגידי לי".
הרגשתי זוג ידיים חמות אוחזות בכתפיי והנחתי לה להוביל אותי חזרה אל הכורסא הגדולה.
היא הניחה בידיים שלי טישו וניגבתי את הפנים, מניחה את משקפיי השמש הגדולות על השולחן. "אני לא יודעת למה, אף אחד לא יכול לדעת מה עובר בראש של אדם שמסוגל לקחת את החיים של אדם אחר ואת תשתגעי בניסיון להבין את זה".
"אז איך אני מפסיקה את זה? איך אני גורמת לסיוטים להיעלם? אני לא יכולה ככה יותר. אני לא מפסיקה לשמוע את הקול שלו בראש שלי, א-אני לא מרגישה בטוחה בעור של עצמי".
"לאט לאט, אנחנו נפתור את זה ביחד ליילה. נתחיל מזה שתספרי לי איך הכול התחיל" לקחתי נשימה עמוקה מהנהנת בהיסוס משחזרת את ההצהרה שנתתי אינספור פעמים.
YOU ARE READING
מבין הצללים
Cerita Pendek״למה אנחנו נופלים אתה יודע?״ לחשתי מניחה לרוח לשאת את המילים שלי. הרגשתי את המיטה מתקפלת תחת המשקל הנוסף וחיוך קטן ועצוב הופיע על פניי ״למה?״ הקול שלו גרם ללב שלי להחסיר פעימה, הכרחתי את פי להיפתח והמילים נשפכו ועשו את דרכן אליו. ״החיים הם לא רק קר...
