אליסון ירדה במורד המדרגות במהירות כשראתה שהוריה לא בבית. זאת יכולה להיות ההזדמנות שלה לצאת סוף סוף.
אני רק מקווה שלא קמתי מאוחר מידי...
היא דילגה על המדרגה האחרונה ונחתה על רצפת השיש בדממה.
מפתח... אני צריכה מפתח...
משהו בזווית עינה תפס את תשומת הלב שלה וכשהפנתה את ראשה היא ראתה פתקית קטנה בצבע צהוב מודבקת על המקרר הענק שלהם, שהיה ריק מקישוטים בדרך כלל.
אליסון שנאה את זה. היא אהבה צבעוניות וחוסר שגרתיות ותמיד התווכחה עם אמה לגבי המגנטים האינסופיים שהייתה מדביקה עליו עוד בהיותה ילדה.
רגיל זה משעמם. כך תמיד הייתה אומרת.
זו גם אחת הסיבות שבגללן היא נהגה לצבוע את שיערה לבורדו מידי פעם.
היא התקרבה וזיהתה מיד את הכתב הקפדני והמסודר של אימה.
אלי,
יצאתי לעבודה, אחזור בצהריים.
אל תצאי מהבית.
''את מאחרת..'' אמרה אלי לחדר הריק וליבה התפוצץ משמחה. אם הם חוזרים בקרוב זה אומר גם שהיא לא תצטרך לנעול את הבית.
היא נעלה את נעלי האולסטאר שלה תוך כדי התקדמות לעבר הדלת ומילמלה לעצמה ''אל תצאי מהבית אלי, תישארי פה להירקב ביחד איתנו אלי, תעשי מה שאנחנו אומרים לך לעשות ואנחנו נמשיך להעמיד פנים שאכפת לנו ממך אלי.. ''
היא התקרבה לדלת בצעד נחוש ועל פנייה מבט מרדני , שלחה יד בשביל למשוך בידית והדלת נפתחה, מולה עמדו אמה ואביה.
"מה אלי? מרוב הלימודים שפספסת שכחת קרוא וכתוב? " שאלה אמה בלעג.
''מה אמא? מרוב תמימות שכחת שאני שמה ז.."
''אלי!, תשמרי על הפה שלך!'' קטע אותה אביה. היא הופתעה מהתגובה שלו. רוב הזמן הוא היה פשוט אדיש למצב, לעיתים נדירות באמת היה לו אכפת.
עד לפני כמה חודשים אמה הייתה נפגעת ואלי הייתה מרגישה אשמה ומבקשת סליחה, אבל שניהן הגיעו למצב שפשוט לא אכפת להן. אמא שלה הסתכלה עליה במבט אדיש ורק אמרה ''שבי''.
נקודת המבט של אליסון [אלי]:
גלגלתי עיניים והתיישבתי, החלטתי שעדיף לי לבזבז 10 דקות ולהקשיב להטפות מוסר שלהם מאשר לבזבז חצי שעה בוויכוח. הוריי התיישבו מולי על הכורסאות החומות שלנו, כרגיל עם מבטם האדיש.
הקמטים והנקודות החומות על פניו של אבי העידו על שנים של עבודה קשה בשמש. הוא היה מהנדס בחברה לא מוצלחת והיה צריך לפקח על העובדים שיעשו את העבודה בדרך הנכונה. לא רק שהוא היה מתכנן את הבניין, הוא גם היה צריך להיות עד לבנייתו וכל זה תמורת סכום כסף שבקושי עזר לנו לסגור את החודש.
הערצתי את אבי. או שלפחות הייתה תקופה שבה נהגתי לעשות זאת, בעיקר מהסיבה שהוא לא עזב אותי ואת אימי. אני יודעת כמה הקשנו עליו.
''אליסון...'' אמה אמרה בעייפות ונשענה לאחור, טון הדיבור שלה לא מוצא חן בעיני, היא נשמעת עצבנית. או מתוחה. טוב זה בטוח לא.
''אני אומר לך ברצינות אלי, התייאשנו ממך לגמרי. אני מבינה שמה שקרה הרס אותך, אבל הבטחת לנו עוד מזמן שאת תהי רחוקה מכל השטויות האלה! והייתי עוד מבינה אם זה היה משהו חד-פעמי, אבל ברצף חוזר כזה המשטרה לא מרוצה ממך ולא מרוצה מאיתנו כהורים.'' היא אמרה והסתכלה עלי בעניים מתחננות להבנה.
''גם אני לא ממש מרוצה מהם...'' מלמלתי.
''בכל מקרה, המצב הזה לא יכול להימשך.'' המשיך אבי, ''חשבנו על דרך לנסות לעזור לך.''
''דיברתי היום עם חבר שלי שמקורב לתיק שלך והוא אמר לי שתחנה הבאה אצלך זה פנימייה צבאית. לא את ולא אנחנו רוצים בזה. אנחנו רוצים שתהיה לך הזדמנות לסיים את תקופת האבל שלך ולהוציא בגרות בסופו של דבר. מובן לנו שהמוות שלו כאב לך ושהוא היה מאוד חשוב לך, אבל גם לך יש עתיד לחשוב עליו! נותר דבר אחד שאפשר לעשות.'' הוא אמר והסתכל על אימא כאילו רומז לה שתמשיך לדבר.
'המוות שלו' הם לא מזכירים את מארק לעולם. כאילו מפחדים שאם רק יזכירו את השם שלו אתפרק לרסיסים. זה לא נכון, השם שלו עובר בראשי 24 שעות ביממה.
אני מאוד לא אוהבת את הכיוון שבו זה מתקדם.
''כשהייתי בגילך...'' היא נשמה נשימה עמוקה לפני שהיא המשיכה, מכינה אותי לגרוע מכול, ''למדתי בפנימייה.''
פנימייה?
שמעתי הרבה על הפנימייה הזאת. מלאה בילדים עשירים ומעצבנים עם אף בשמיים. לא בשבילי. מה גם שהיא בכיוון השני של הארץ..
''זאת פנימייה באיזור של חיפה והיום אני ואבא שלך ביקרנו שם. לא הרבה השתנה והמקום נשאר מעולה כפי שהיה. דיברתי עם המנהלת, שהיא במקרה חברה טובה שלי, והיא התרגשה לקבל אותך. היא אמרה שזה המקום בשבילך ושאם יש לך חצי מהתכונות שיש בי, את תשתלבי מצויין.''
רק לא פנימייה.
''היא הסכימה לקבל אותך כבר מחר, אז כדאי שתלכי לארוז. עד מחר אסור לך לצאת מהבית ותיפרדי מהפלאפון שלך, טכנולוגיה אסורה בקימריה.''
מחר?!
לקחתי השראה לסיפור הזה מהספר המדהים של סי ג'יי דוהרטי, 'תיכון לילה'. אם קראתם את הספר בטוח נתקלתם בקטעים שנראים לכם דומים. ככה זה יהיה בכמה פרקים הראשונים ומשם הכול משתנה לחלוטין.
את רוב השמות גם לקחתי משם. רציתי לשנות ובהתחלה גם ניסיתי, אבל כל כך אהבתי את השמות הישנים שפשוט לא הייתי מסוגלת ;) מקווה מאוד שתהנו, ואני מבקשת שלא תשפטו את הסיפור על הפרקים הראשונים כי לדעתי הם הכי פחות מקוריים ומעניינים. זה הסיפור הראשון שכתבתי איי פעם ואני אשמח לביקורת בונה ♡
YOU ARE READING
גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול
ChickLitאליסון היא נערה שאוהבת את הלימודים ואת חבריה הרגילים, נאמנה למה שהיא מאמינה בו ומרוצה מהחיים השגרתיים עד כדי שעמום שלה, עד שהיא פוגשת את מארק. מארק הוא הבן של ראש המאפיה בעיר שלה ובזמן שכל הבנות מסובבות סביבו, הוא מתחיל להעניק תשומת לב דווקא לאלי...
