גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול

פרק 3

התעוררתי כשהמכונית עצרה ושפשפתי את עיני העייפות. 
ההורים שלי יצאו והשאירו את הדלת הכסופה פתוחה לרווחה ושמעתי את הקול של אימי.
"..אין בפי מספיק מילים להודות לך על ההזדמנות שאת מביאה לאליסון." היא אמרה. פתחתי בתנופה את דלת המכונית ויצאתי גם אני. השיער שלי היה מבולגן קצת מהנסיעה, ובזמן שהתקדמתי לכיוון הורי סידרתי אותו עם הידיים.

מולי נגלה בניין ענק שמזכיר בהרבה ארמון בצבעי זהב וכתום בעל 4 קומות, אם אני לא טועה. החלונות כולם היו מעוטרים בווילונות שנראים כאילו תפרו אותם תפר תפר. המקום פשוט צעק לי, ''אליסון, עופי מפה!''

"שלום אליסון." אמרה לי האישה שזיהיתי בתור איזבל מהתיאורים של אימי והושיטה יד ללחיצה. "היי." לחצתי את ידה קצרות ועזבתי מיד. שלא תקבל ולו לשנייה את הרושם שאני שמחה להיות פה.

''אני איזבל ואני המנהלת של הפנימייה הזו.'' הציגה את עצמה.
''יופי לך...'' מלמלתי.
''אליסון!'' גער בי אבי. ''תסלחי לה... היא מתגעגעת הביתה.''
''זה בסדר. אני בטוחה שתשתלבי כאן נהדר.'' חייכה אליי.

בזמן שנפרדתי מההורים שלי הגיעה ילדה גבוהה עם שיער בלונדיני חלק ומושלם בצורה כמעט מעצבנת.
הגבות שלה היו יצירת אומנות בפני עצמה, והאף הקטן והסולד שלה נראה כאילו עבר ניתוח או שניים. "זאת ג'ולס." הציגה אותה איזבל. "היא תעשה לך סיור. אני מצטערת שלא אוכל לעשות לך אותו בעצמי, אבל עוד מעט יש נשף לקראת פתיחת הלימודים ויש לי הרבה עבודה לעשות."

הלימודים פה עוד לא התחילו?
רציתי לשאול והתאפקתי. לא אכפת לי.

"אם יהיו לך עוד שאלות אחרי הסיור את תמיד מוזמנת אליי למשרד." היא סיימה, הסתובבה והלכה לכיוון הבניין הענק.
"היי אליסון אני ג'ולס, כמו שאיזבל כבר אמרה לך...'' הילדה חייכה חיוך שהראה שיניים לבנות ישרות ומושלמת. בן אדם לא יכול להיות עד כדי כך מושלם. אפילו הגומה שלה החמיאה לה.
''כן הבנתי. אני מופרעת לא קשת הבנה...'' גלגלתי עיניים. אם העקיצה הפריעה לה היא לא הראתה שום סימן לכך על פנייה העדינות והמשיכה לדבר מתעלמת מדברי.
"אני אחראית על קליטת תלמידים חדשים. שזה תפקיד שכמעט לא יוצא לי לבצע!'' היא גיחכה בהתרגשות.

כשהיא ראתה שאני לא מגיבה היא חשבה שכנראה לא הבנתי אז היא הסבירה ''כי אנחנו מקבלים תלמידים חדשים לעתים רחוקות מאוד...  בכלל, זה נדיר שקיבלו אותך לפה עם העבר שלך..." היא אמרה כאילו כלום ונעצתי בה מבט, "מה בדיוק את יודעת על העבר שלי?" שאלתי וטון הדיבור שלי היה קצת יותר תקיף משהתכוונתי.

הבעת פנייה המחויכת של ג'ולס השתנתה באותו הרגע להבעה רצינית.
"אלי, אני מצטערת אם הכעסתי אותך. זאת לא הייתה המטרה וכמו שאמרתי זה התפקיד שלי. חלק ממנו כולל ללמוד את התיק האישי שלך בעל פה ואני מנועה מלספר כל מה שקראתי שם. יותר מסתם סיור והסבר כללי על בית הספר אני גם אחראית על כך שתשתלבי פה ואני יעשה הכל בשביל שזה יקרה."

''אעשה.'' תיקנתי אותה. לא כל כך מושלמת אחרי הכול. 

''מה?'' היא שאלה נבוכה. 

''לא משנה..'' גלגלתי עיניים. 

ג'ולס חייכה אליי את החיוך המקסים שלה והסתובבה להיכנס לבניין. נכנסתי בעקבותיה, ודחפתי את דלת העץ הכבדה מהכיוון השני.

"וואו." פלטתי את הדבר הראשון שעלה במוחי. מבואה ענקית עם תקרה בגובה 4 מטר, בערך, מעוטרת במנורות ענקיות שנראות כאילו הרגע עברו ניקוי יסודי. לא יכולתי שלא לתהות מי מנקה את הדבר הזה? ואיך? על הקירות היו ציורים עם מסגרות בצבע זהב ותמונות של תלמידים, כנראה ממחזורים קודמים. באמצע המבואה היו ממוקמות מדרגות רחבות שעלו למעלה והובילו לשתי מסדרונות, שמאל וימין.

בטח מגורי הבנים והבנות.

בקצה המבואה היה מסדרון שהתפצל לכמה חדרים, כיתות כנראה, ובצד היו 2 דלתות עץ ענקיות דומות לאלו שבכניסה ושלט עם חץ שרשום עליו "אולם נשפים". מולן היה עוד חדר, עם אותו השלט רק ששם היה רשום "חדר אוכל". במרחק הליכה קצר מחדר האוכל הייתה עוד דלת קטנה הרבה יותר, בלי שוב שלט מכוון.

"כן בהחלט וואו. הבניין הזה בן יותר מ200 שנה, וכשרק נבנה היה שייך למשפחה הוותיקה של איזבל. העובדים מנסים לשמר כמה שהם יכולים אבל הרוב כבר הוחלף. הדלתות לדוגמה הוחלפו שנה שעברה בחיקוי זהה של הדלתות הקודמות כי אלה כבר לא החזיקו מעמד, וחלק מהציורים גם הם חיקויים מדויקים של המקורים... הזמן עושה את שלו..." הסבירה ג'ולס.

"עכשיו בואי , יש לי הרבה מה להראות לך"

"לא זה בסדר, לא צריך סיור." עניתי במהירות. זה מה שחסר לי עכשיו לפגוש עוד ילדים מעצבנים. 

"מה זאת אומרת? המקום הזה ענק, את תלכי לאיבוד בקלות." היא אמרה וסוג של פליאה נשמעה בקולה, היא לא ציפתה לתשובה כזאת.

"אמא שלי למדה פה והיא הסבירה לי פחות או יותר." שיקרתי. ''ואולי תופתעי, אבל אני יודעת לקרוא. ויש פה שלטים בכל מקום. אני אסתדר.''

לא מתכוונת להכיר את המקום הזה. אני מתכננת למצוא את החדר שלי ולהתבצר שם עד סוף שנה. או לפחות עד שהבטן שלי תתחיל לקרקר. בכל מקרה אני לא אסבול עוד שנייה אחת עם הילדה הזאת, ועדיף שאנסה למצוא את החדר לבד. 

כמה קשה זה כבר יכול להיות?

"טוב מה שבא לך. אם תתחרטי, שם זה החדר של איזבל." היא אמרה והצביעה שמאלה לעבר דלת עץ מצופה בלקה לבנה. "תבקשי ממנה והיא כבר תשיג אותי."

הנהנתי. ג'ולס נתנה לי מפתח והלכה לדרכה. על המפתח הייתה מחוברת דסקית ועלייה רשום בטוש שחור 312. מספר החדר שלי כך שיערתי.

עליתי במדרגות הקרמיקה היפיפיות והעברתי את ידי על המעקה, שבו היו חרוטים פרחים וציורים שונים. העלתי איתי את המזוודה שעשתה רעש שהדהד בכל המבואה הענקית. כשהגעתי למעלה היו 2 פניות: 

פנייה ימינה ופנייה שמאלה. 

צד אחד מוביל למגורי הבנות וצד שני למגורי הבנים. חבל רק שהם לא טרחו לשים שלט.

נשמתי עמוק ופניתי שמאלה.