גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול

פרק 29

אחריי הזמן שהעברתי עם קרטר הרגשתי קצת יותר טוב.. או לפחות זה מה שרציתי לחשוב. החלטתי לנסות להתנהג נורמלי. הלכתי לשיעורים, ישבתי בארוחות, השתלבתי בשיחות, באמת שניסיתי. אבל כל יום כשהייתי מגיעה לחדרי בערב, הייתי מתפרקת. הייתי בוכה עד שעות מאוחרת של הלילה וכתוצאה מכך סבלתי מחוסר חמור של שעות שינה. ספרתי דקות עד הפגישה עם מארק, בתקווה שזו תפתור הכול ותעזור לי להבין קצת יותר טוב מה קורה איתי. האמנתי שאני רוצה לראות אותו, אבל עמוק בליבי פחדתי פחד מוות מכך.
ומה אם הוא לא באמת חי? מה אם זו אחת התחבולות של לוסיל להחזיר אותי הביתה? היא לא הייתה עושה לי משהו כזה... נכון? כבר לא ידעתי מה לחשוב. התחלתי לאבד את השפיות.
אחרי שישנו ביחד הוא ניסה לקרוא לי עוד מספרים פעמים אליו או להגיע אליי אבל סירבתי. עם כמה שכן רציתי, אותו, במלוא מובן המילה, פשוט לא יכולתי. הוא דיי שחרר מהנושא ולא שאל מה עבר עליי מכיוון שהיה נראה ש''חזרתי לעצמי'' ולא היה לו מושג מה קורה. כנראה הוא פירש את המרחק כזה שהחלטתי לקחת כזה שלא מתאים לי להיות איתו. לא באמת יכולתי לחשוב על זה עכשיו.

כרגע החזקתי בידי ספר היסטוריה, 'מלחמת העולם השנייה' יהיה לנו מבחן על זה בקרוב. ניסיתי לשקוע במילים אבל המחשבות שלי לא הפסיקו לנדוד לכיוונים שונים.
''אז הבנת?'' פנתה אליי אליזבת, ילדה ג'ינג'ית שלמדה איתי בהיסטוריה והסכימה לנסות לעזור לי להשלים פעמים. ברור שידעתי מה קרה במלחמת העולם השנייה, אבל מסתבר שיש עוד כל כך הרבה ללמוד.
היא הוציאה אותי מהבועה שלי ולקח לי רגע להיזכר מה הייתי אמורה להבין.. ''כן, בערך. אני לא חושבת שבאמת אפשר להבין עד הסוף, הוא פשוט היה שרוט ברמות קשות ולא ניתנות להסבר.''
''שרוט, תת אדם שכואב לי מאוד שהתחמק מעונש אבל גם מאוד חכם באיזשהו מקום.''
-''חכם למה?''
''לאחד כל כך הרבה מדינות ומנהיגים תחת האידיאלוגיה שלו? לא כל אחד היה יכול.'' הסבירה, מרחיבה את הידע שלי על היטלר יימח שמו וזכרו.
''אליייסווווןןןןןןןן'' הקול הצווחני של ג'ו חדר לתת המודע שלי.
גלגלתי את עיני ונשענתי אחורה על ספת העור הלבנה. אולי ככה היא לא תשים לב אליי...
''הינה את!!'' היא קראה בהתרגשות כאילו חיפשה אותי שעות, הספרנית נעצה בנו מבט רותח והצמידה את האצבע לפה, בסימן של שקט.
''הינה אני!'' עניתי בעליזות מזויפת. גם ממנה התרחקתי בתקופה הזאת. אני לא יכולה לדבר על כלום עם אף אחד מהם אבל אני עדיין אוהבת וסומכת עליהם מאוד. אם אהיה יותר מידי זמן בחברתם אני עוד עלולה לפלוט משהו.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

1 בלילה. לא מאמינה שהרגע הזה הגיע.
זרקתי את השמיכה על הרצפה וקמתי להתלבש. הוצאתי סוודר שחור וצייץ, ואז הבחנתי בפלאפון. בהיתי בו וכאילו קרא את המחשבות שלי הוא התחיל לצלצל. חטפתי אותו מהר מהחשש שמישהו ישמע את המנגינה, וקפאתי במקומי כשראיתי את השם על הצג. מארק.
לא ידעתי אם אני מסוגלת. מה אם אני אשמע את קולו ואבהל? שקלתי את הדברים במוחי לרגע, מנהלת מלחמה בין הלב להגיון ולבסוף ניתקתי את השיחה.
''לא מנומס לסנן את חבר שלך.'' שמעתי קול גברי עמוק מהצד, כעבור רגעים אחדים.
קול שלא חשבתי שאזכה לשמוע שוב. הסתובבתי לאט הצידה, והוא עמד לו שם. לבוש שחורים, משלב את ידיו ומחייך. הוא הוריד את הכובע שחבש, ושיערו נותר פרוע. זיפים שחורים בצבצו על עורו השחום ועיניו הגדולות היו נעוצות בי. החלון היה פתוח לרווחה ורוח חזקה נכנסה לחדרי, מספר דפים שהיו מונחים על השולחן התפזרו ברחבי החדר. הדופק שלי עלה והדהד באוזניי, הרגשתי שאני עומדת להתעלף.  
דמיינתי את הרגע הזה אין ספור פעמים, מה אומר לו, איך אבכה בזרועותיו ואתחנן שלא יעזוב אותי שוב, כי חיי לא שווים כלום בלעדיו.
לא בכיתי. פשוט עמדתי שם ובהיתי בו בפרצוף אטום. למה הוא מחייך?
''מה יש לך? את לא שמחה לראות אותי?'' הוא התקרב אלי לאט והכרתי את הפנים שלו כל כך טוב. הוא התרגש בטירוף, כמעט על סף דמעות למרות שניסה להסתיר זאת. ''לא ענית לי כל השבוע. חשבתי שאת לא מתכוונת לבוא.... יש לי הרבה לספר לך. רק תדברי איתי... התגעגעתי לקול שלך.''
''לא מסוכן לך מידי לבוא לפה?'' דיברתי בלגלוג, למרות שבליבי באמת דאגתי לו.
איזה דבר ראשון מטופש להגיד למישהו שבמשך כמעט שנה התחננתי לאלוהים לקבל עוד 5 דקות איתו.
'' זה אחד הדברים שרציתי לספר לך. זה נגמר. אבא שלי פתר את הכול ואני לא צריך להתחבא יותר, אלי! אנחנו יכולים לברוח מפה ולהיות ביחד.'' דיבר בהתרגשות, מושיט את ידו לגעת בלחי שלי. העפתי אותו הצידה וסתרתי לו בחוזקה.
''אליסון...'' הוא כיווץ את עיניו באיום, מתעצבן במהירות. כזה הוא.
''איך? איך עשית לי את זה? ישבת רגל על רגל בזמן שאני מתתי כל יום מחדש! אתה יודע בכלל מה עבר עלי?! את כל החברים הקרובים שלך שיתפת בזה בשביל שלא ידאגו, ואני מה?!'' צעקתי והדמעות לא איחרו לבוא. הרגשתי שאני מתפרקת. הוא חי אבל אני לעולם לא אחזור להיות אליסון שהייתי, חלק בי מת לנצח. בגללו.
''מה?'' הוא נראה מבולבל. ''לא אמרתי לאף אחד, חוץ מהאנשים שהייתי חייב לספר להם. לא רציתי לסכן אותך!!! את יודעת בכלל מי היו האנשים שברחתי מהם? זאת לא הייתה עוד שטות עם הדרומיים, זה היה אמיתי. אנשים שאני בכלל מפחד להזכיר את השם שלהם מרוב שיש להם אוזניים בכול מקום! נס שאני חי בכלל!'' הוא דיבר בתוקפנות.
''מה חשבת שיקרה מארק? שתחזור לפה, אנחנו נעלה על סוס לבן ונרכב יחדיו לעבר השקיעה? מה?!'' החזרתי באותו הטון.
''יותר בכיוון זה שנעלה על מטוס בדרך לווגאס. אבל מה שאת מעדיפה.'' הוא ניסה להירגע, ראיתי את המאמץ שמתחולל בראשו. כשאתה רגיל לקבל כל דבר בכוח ולעולם לא לקבל לא, קשה לך להתמודד עם לא. כשאף בן אדם לא מעז לעולם להרים עלייך את הקול קשה לך להגיב ברוגע כשכן עושים את זה, גם אם עומד מולך בן אדם שאתה כל כך אוהב. אני היחידה שהייתה יכולה לדבר אליו ככה ולהישאר בחיים. פעם זה הדליק אותי, היום זה מפחיד אותי. מה יקרה אם יום אחד אעצבן אותו טיפה יותר מידי?
הוא התקרב אלי שוב וחיבק אותי חזק. התנגדתי בהתחלה, אבל ידעתי שאין לי סיכוי למול החוזק שלו ולבסוף ויתרתי. שקעתי בזרועותיו וניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא חולמת. כאן הגיעו הדמעות. הריח המוכר שלו מילא את אפי ולא יכולתי להירגע. רעדתי.
''אליסון...'' הוא נבהל מהתגובה שלי. מצוין. שיבין מה הוא עושה לי.

נותרנו מחובקים לפרק זמן שלא היה נראה לי ארוך מספיק. פדחתי שאם אעזוב אותו הוא יעלם שוב, וישאיר אותי לבד לאסוף את השברים, ולא ידעתי אם אצליח לעמוד בעוד סיבוב כזה.
''התגעגעתי אלייך אליסון, אין לך מושג כמה.'' הוא דיבר בשקט. הקול שלו היה הקול הגברי הכי יפה שיצא לי לשמוע. תמיד אהבתי לשמוע אותו מדבר, גם אם היה מדבר שטויות.
''אתה באמת כאן?'' תקווה שאפילו אני הצלחתי לשמוע הייתה בקולי.
''אני כאן.'' הוא הידק את אחיזתו בי.
''אתה חוזר לאשדוד?'' השאלה קפצה במוחי.
''אני לא יכול לחזור לאשדוד, כי זה פשוט יהיה מוזר מידי. כל האנשים האלה שבכו עליי, ואימא שלי...'' הוא אמר את המילים האחרונות בכאב, בעודו מניד את הראש מצד לצד.
''היא לא ידעה?'' שאלתי בקול צרוד.
''אמרתי לך, סיפרתי רק לאנשים שהיו מעורבים בבריחה שלי. לא רציתי לסכן אף אחד שלא קשור. עכשיו היא יודעת, היא בסדר. השמועה מתחילה להתפזר ואני מקבל מלא שיחות מבני זונות שרוצים שאחזור לעסקים. אני לא עושה את זה יותר, תמיד רצית שאעזוב את זה ונבנה חיים אמיתיים ביחד, עכשיו נוכל לעשות את זה, תינוקת.'' הוא חפן את לחיי בכף ידו הגדולה.
השיחה שלנו נקטעה בצלצול הפלאפון שלו. הוא הוציא את המכשיר מהכיס וראיתי שעל הצג רשום 'ליז'.
''כן ליזי?'' הוא ענה.
עמדתי קרוב אליו ושמעתי במעומם את קולה דרך הפלאפון. 'מה כן ליזי?! איפה אתה? אני מתעוררת באמצע הלילה ומגלה שנעלמת מארק! אתה לא יכולה להבהיל אותי ככה, כבר חשבתי שקרה משהו!' היא דיברה במהירות, ובשילוב עם קולה הצפצפני זה היה נשמע כאילו השיחה מתנהלת בהילוך מהיר.
''ליזי?'' שאלתי אותו כמעט בלי קול בעזרת תנועת שפתיים בלבד וכיווצתי גבות.
מי זאת ליזי?
''אני אצל אליסון, אני אדבר איתך.'' הוא אמר בקצרה וניתק את השיחה.
''ליזי?'' שאלתי שוב. 
''זה לא מה שאת חושבת..'' הוא הניד את ראשו.
''מאיפה אתה יודע מה אני חושבת? ליזי נשמעת מודאגת מארק. היית אמור להיות לידה הלילה? אל תזיין לי את המוח בבקשה ממך, זה לא מגיע לי.'' אני לא יודעת אם הייתי פגועה יותר או עצבנית. ידעתי בדיוק על מה מדובר, אבל עדיין היה בי שביב תקווה שאני טועה.
''אליסון...'' הוא דיבר בטון רך והניח את ידו על ידי.
''אתה מזיין אותה, מארק?!'' שאלתי בתקיפות והרגשתי את הדמעות צורבות את עיניי.
-''זה לא..''
''תענה לי!!!!'' הרגשתי שאני מתפוצצת.
''את שואלת אם שכבנו? כן, שכבנו, אבל שוב, זה לא ככה!!! רק את היית בראש שלי כל הזמן הזה אני נשבע, חיכיתי לרגע שאראה אותך והשתגעתי כל יום שלא. בהתחלה לא הייתי מסוגל לזרוק מבט לכיוון אף אחת, אבל היא פשוט הייתה שם. זה הכל. היא כלום בשבילי והיא יודעת את זה, היא יודעת מי את!!! אני נשבע לך שזה כלום אהבת חיי, בבקשה, אני לא רוצה לבזבז עוד דקה מהחיים האלה בלריב. בואי פשוט נהיה ביחד ביחד, שחררי את זה אני מתחנן..''
באיזשהו שלב המילים שלו התחילו להתעמעם בראשי. באמת? אני מתתי כאן, כל יום מחדש והוא פשוט נהנה מהחיים שלו. אני בדיחה.

הוספתי תמונות לכל הפרקים בסיפור, מוזמנות לחזור אחורה להסתכל:) יש שם תמונות של אליסון, קרטר, ג'ו ועוד כל מיני דברים חמודים. למעלה זאת תמונה של מארק♥