גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול

פרק 27

אחרי בערך 3-4 צ'ייסרים רצתי לעבר הרחבה, עם ג'ו שכבר התנדנדה מעט. נכנסנו בין המון התלמידים ורקדנו ביחד בטירוף. קרטר ולוקאס הצטרפו כעבור מספר רגעים.
הרגשתי מסוחררת וכל כך טוב. הייתי מאושרת. אני בבית.
התקרבתי לקרטר והסתובבתי אליו עם הגב, מחככת את ישבני באיבר מינו. הוא תפס אותי מהמותניים וסובב אותי אליו. ''את רוצה שאני אוציא אותך מכאן בכוח?'' התעצבן.
''נו דיי כבר, יכבד.'' גלגלתי את עיניי וחזרתי לג'ו.
האלכוהול המשיך לזרום והרגשתי את ראשי פועם.
אחרי עוד כמה צ'ייסרים ובערך 40 דקות של ריקודים התיישבתי לנוח קצת. ג'ו רקדה עם לוקאס בצורה צמודה בטירוף אבל זה לא היה נראה מוזר, כולם היו שפוכים ועשו בדיוק אותו הדבר.
הייתי שיכורה נורא ונעמדתי על הכיסא, רוקדת.
מספר בנים שהיו לידי הריעו לי מלמטה, מחאו כפיים וצחקו. נעתי לצלילי המוזיקה.
כעבור מספר רגעים עוד בנות הצטרפו אליי ועלינו ביחד על הבר.
''אליסון!!'' שמעתי את קרטר צועק מלמטה.
''קרטר...'' עניתי בשקט במבט חולמני. איזה חתיך הוא.
הוא עלה על הבר והוריד אותי בזהירות. התגובות שלי היו איטיות.
כשרגליי נגעו בקרקע נישקתי אותו בטירוף. הוא החזיר לי נשיקה לרגע ואז התנתק ממני.
''תזיין אותי.'' התחננתי.
הוא הרים גבות, בהלם מוחלט.
''אתה לא רוצה?''
-לא רוצה...'' הוא גיחך. ''אני אזיין אותך כשתהיי בהכרה מלאה ותרגישי כל שבריר תנועה של הגוף שלי.'' הוא דיבר לתוך האוזן שלי.
רעד עבר במורד עמוד השדרה שלי.

-------------------------------------------------------------------

אחריי המון אלכוהול וריקודים, קרטר התעקש לקחת אותי לחדר.
''יאללה, מספיק.''
ג'ו הלכה לחדרה לפניי זמן קצר ועכשיו קרטר משך אותי לכיוון היציאה מאולם הנשפים.
''אוףףף.'' רטנתי בטון ילדותי.
כאשר עמדנו בכניסה לחדר שלי הנחתי את ידי על החזה שלו. הראש שלי היה מסוחרר נורא. ''אתה רוצה להיכנס?'' ניסיתי להישמע מגרה, אני יותר מבטוחה שלא הלך לי.
''אם אני אכנס, אני אצליח לחשוב רק על דבר אחד. וככה זה היה בכל המערכות יחסים שניהלתי בחיים שלי. אני רוצה להכיר אותך קודם... באמת להכיר אותך.'' הוא דיבר לאט ומהלב.
אם לא הייתי כל כך שיכורה כנראה שהדברים האלו היו מרגשים אותי אבל כרגע רציתי רק דבר אחד. ''אתה הומו?''
''לילה טוב, אליסון.'' הוא גלגל את עיניו דוחף אותי בכוח לחדר. 
''טוב, בסדר בסדר.'' הרמתי את ידי כאות כניעה. ''אתה רוצה להכיר אותי...''
''אני רוצה להכיר אותך.'' חזר על דבריו ורכן לעברי, נושק לאפי בעדינות.
''לילה טוב קרטר.'' חיבקתי אותו והעברתי את ידי על הלחיים החלקות שלו. ''זה חלק מידי.'' מחצתי את הלחי שלו עם האצבעות שלי.
''מה לא אהבת?'' צחק ואחז בידי.
''לא יודעת.'' משכתי בכתפי.
''אז תחשבי על זה ותודיע לי מה ההחלטה שהתקבלה,'' גיחך. ''לילה טוב אלי.''

נכנסתי לחדרי וזרקתי את הנעליים על הרצפה. התיישבתי על המיטה והחדר הסתובב סביבי.
העברתי את מבטי על השידה ורגע אחר כך נעמדתי בחדות. מישהו נגע לי בדברים!!!
החולצה שלי מהבית הייתה מונחת על השולחן, וזוג נעלי סניקרס בצבע חאקי עמדו על הרצפה. אני בטוחה שלא הנחתי את הדברים האלה פה. העברתי את ידי על השולחן, הופכת את המחברות והספרים, בודקת אם נגעו בעוד משהו, ואז הבחנתי בפתק.
דביק, קטן וירוק, מודבק לשולחן בצד.
'בחולות, ב2'
התרגשות מילאה את החזה שלי. התפכחתי כמעט ברגע. הייתי מזהה את הכתב הזה בכל מקום. אבל איך...? ולמה הבגדים? הסתכלתי על השעון, 2:06.
כל כך מיהרתי מהפחד שאני אפספס את ההזדמנות שלא נעלתי נעליים. הייתי לבושה בשמלה, והתסרוקת והאיפור עדיין היו עלי. אני נראת שונה. אני נראת כמוהם. לראשונה הערב שזה באמת הפריע לי אבל לא היה לי זמן להתעסק בזה. רצתי את המדרגות הענקיות של המבואה שלנו כמו של רצתי אותן בחיים, מחזיקה את שולי השמלה היפייפה בידי עושה מאמץ לא ליפול. למרות שמאוד ניסיתי האלכוהול עדיין נתן את אותותיו וראשי הסתובב.
יצאתי לקור של הלילה והלכתי הכי מהר שיכולתי. לא רציתי למשוך תשומת לב מיותרת מהילדים שעדיין ישבו בחוץ ולכן לא רצתי. הקפתי את הבניין בזריזות והגעתי לחלק האחורי. פה, בדומה לדרך שמובילה לאגם, אין אדמה חלקה. לא היה כאן אף אחד ולכן התחלתי לרוץ למרות הכאב שהרגשתי ברגלי.
היה דיי חשוך מכיוון שבחלק הזה לא היו שום פנסים. הסתובבתי סביב עצמי מנסה לראות משהו.
ואז שמעתי את הקול המוכר, ''אליסון!''
עוד לפני שראיתי אותה הדמעות התחילו לצרוב את עיני. 
''לוסיל!'' צעקתי והמשכתי להסתובב. ואז ראיתי אותה, רצה לכיוון שלי. שיערה המחומצן היה קצר עוד יותר מהפעם האחרונה שבה ראיתי אותה, אך הפוני נשאר ארוך כתמיד וכיסה את פנייה.
היא הייתה לבושה בחולצה שחורה רופפת עם קשקושים, גינס קרוע לגמרי ונעלי אולסטאר לבנות.
''לוסיל!'' צווחתי והדמעות התחילו לזרום במורד לחיי. רצתי אליה והתנגשנו בחיבוק. היה לה ריח של בית.
חיבקתי אותה חזק ובכיתי בזרועותיה.
כשהצלחתי  להתעשת על עצמי ולהירגע מספיק בשביל לדבר פניתי אליה בקול צרוד, ''מה את עושה פה?'' התנתקתי ממנה והסתכלתי על פנייה.
''את לא שמחה לראות אותי?'' חייכה את חיוכה החם.
-''שמחה? זה כמו אוויר לנשימה.''
''וואו את מריחה יקר! מה זה? קוקו שאנל?'' היא ביטאה את השם עם מבטא מתנשא. ''לא זיהיתי אותך בהתחלה... לא רגילה לראות אותך לובשת שקים עלייך. רק אל תגידי לי שזה בא עם הדברים המחודדים האלה לרגליים.'' אמרה ונגעה בשמלה שלי.
''עקבים?'' צחקתי.
''אה כן, זה.'' גלגלה את עיניה.
''איך גילית איפה אני? איך נכנסת לחדר שלי? איך הגעת לפה?'' שאלות יצאו מפי בזו אחר זו.
''תנשמי ותני לי לספר לך, אין לנו הרבה זמן. מה רגע... את מאופרת?'' נגעה בפני.
''היה לנו נשף...'' הסברתי ומיד התחרטתי על המילים האלו. היא תשפוט אותי.
''באמת לא הבנתי למה לא היית בחדר שלך בשעה כזאת... אבל ממתי אנחנו הולכות לנשפים? השתגעת?''
כשהיא ראתה שאני לא עונה היא התחילה לספר. ''בכל אופן... את לא מתקשרת. לא הבנתי מה קורה איתך והתקשרתי כל יום כמעט לפלאפון שלך ולבית שלך. לא הייתה תשובה באף אחד מאלה. אמא שלך לא רצתה לענות לי על שום דבר, ורק אמרה שאת לא חוזרת. הייתי צריכה לגלות איפה את אז... פרצתי אלייך לבית.''
''עשית מה?!'' הרמתי את קולי.
''תירגעי, הם לא יודעים. הייתי צריכה תשובות אליסון! חברה הכי טובה שלי נעלמת בלי להשאיר שום סימן. הייתי צריכה לדעת מה קורה איתך!'' התעצבנה.
''אז כמו שהתחלתי להגיד, בחדר שלך ראיתי שרוב הבגדים לא שם, ושהפלאפון הנייד שלך בשידה. ככה הבנתי שלא לקחת אותו ושבטח שלחו אותך לפנימייה, כמו שהם איימו קודם. בחדר של ההורים שלך מצאתי את המסמכים של המשטרה, לגבי ההעברה שלך, ותנחשי מי היה חתום עליהם?'' חייכה.
''אבא של איתן.'' עניתי. איתן היה חבר של לוסיל. הזוי נכון? מישהי כמוה חברה של בן של שוטר. אבל הוא אוהב אותה, ניראה לי...
''נכון! אז ביקשתי יפה והוא השיג לי את השם של בית הספר. וכל השאר נפלאות האינטרנט. ברגע שהבנתי איפה את עליתי על אוטובוס ובאתי. או 3 יותר נכון... תקעו אותך סוף העולם שמאלה...'' התלוננה.
''איך מצאת את החדר שלי? רק אל תגידי לי שזה כלל בכניסה בלתי חוקית לחדר של איזבל.'' רק שהיא לא עשתה שטויות...
''כניסה בלתי חוקית?'' צחקה. ''זה חדש... ולא, אל תדאגי לא מכירה שום איזבל. פשוט שאלתי. הילדים פה ממש מוזרים... תמימים כאלה ומסודרים בהגזמה...''
''פשוט שאלת?'' הייתי מופתעת.
''כן... הילדים בחוץ לא שאלו שום שאלות והמסדרונות היו ריקים. הבנות החמודות אפילו הסבירו לי לאן לפנות.'' השתמשה בטון ילדותי. ''הם היו בטוחות שאת מחכה לי בפנים, וכשהן הלכו נכנסתי... המנעולים הדפוקים האלה. שעה הסתבכתי איתו. ואז לא היית שם... אז השארתי לך את הבגדים, והפתק.''
''למה הבגדים?'' ניסיתי להבין.
-''את באמת שואלת? זה מה שלקחת ממני. זה הבגדים שלי. חשבתי שתביני ככה שזו אני... באמת לא שמת לב?''
הנדתי את ראשי לשלילה. ''לא שמתי לב בהתחלה בכלל שנגעו לי בדברים ו...'' התחלתי להגיד ושמתי לב לאיך שהיא מסתכלת עלי. ''מה?'' היא הביטה בי כאילו רואה אותי בפעם הראשונה בחייה. כאילו היא בוחנת אותי מחדש.
''השתנת... אפילו בדיבור שלך... את עדיין אלי, אבל אחרת. אלי של הבית הייתה שמה לב בשנייה הראשונה שמישהו בכלל דרך בחדר שלה. אלי של הבית הייתה מבינה את מה שאני מנסה להעביר לה... בחיים לא היית חושבת על ללכת לנשף. מה קרה לך? את לובשת שמלה וקוראת לפריצת מנעול 'בלתי חוקית', את לא מתחננת שאקח אותך הביתה, והציפורניים שלך. אלוהים ישמור, מה עשית איתן?'' הטון שלה היה כמעט פגוע, והיא הרימה את ידי. 
נשמתי עמוק. ''באת להחזיר אותי הביתה?''
''באתי לראות את חברה שלי. חברה שכנראה כבר לא קיימת.'' מלמלה.
''זה לא נכון. החלטתי פשוט לצאת מהעולם הזה ולקחת את עצמי בידיים. אני מנסה לתקן בכל הכוח את מה שמארק שבר. הכרתי אנשים טובים, התחלתי ללמוד, השלמתי המון מקצועות ותהיה לי בגרות!! אני לא רוצה יותר להיות שם.'' קצת נפגעתי ממנה, היא לא רואה שאני מאושרת?
''את אומרת את השם שלו בלי להפוך לשלולית? עבר לך?'' שאלה. ''רגע... יש לך מישהו! ברור! בגלל זה את כולך עליזה ומעצבנת. איך לא הבנתי את זה עד עכשיו... וואו את מהירה. כמה זמן את פה, חודשיים?'' אמרה מנידה את ראשה מצד לצד.
''אין לי אף אחד לוסיל, אל תדברי שטויות.'' פתאום פחדתי שהיא תגלה על החברות שלי עם קרטר וג'ו. מה היא תחשוב עליי? 
''אני מקווה בשבילך שלא!!! אל תסמכי עליהם! את מכירה אנשים כאלה!!! הם גורמים לך לחשוב שאת חשובה ומיוחדת אבל ברגע שזה לא יסתדר עם האינטרסים שלהם או יהיה בינך לבין כסף הם לא יספרו אותך ואת יודעת את זה!! איך נתת להם להיכנס לך לראש? אני תמיד ארצה בטובתך, אני מכירה אותך כל החיים ויודעת מה טוב בשבילך, תסמכי עליי.'' היא דיברה בטון תקיף וסמכותי.
לא זה... זה לא יכול להיות נכון... ג'ו, קרטר, לוקאס... הם לא כאלה. נכון? או שהיא צודקת וזו הכול הצגה אחת גדולה? לא רציתי להאמין לה. אבל באמת, עד כמה אני מכירה אותם? לוסיל לעומת זאת, איתי מאז שאני תינוקת... היא לא הייתה רוצה שיהיה לי רע. היא לא הייתה אומרת את זה סתם. 
''אני מבינה שאת תקועה פה, אבל תחכי קצת. אני אתארגן על מספיק כסף ואני אוציא אותך מפה. נטוס למיאמי עם כולם. נגור במלון קטן, בבוקר נמלצר ובלילות נחגוג את החיים. יהיה מדהים אליסון, כמו שתמיד חלמנו!!'' 
''הלוואי שזה היה כל כך פשוט...'' נאנחתי.
''מתי זה נהיה מסובך? אנחנו מדברות על זה הרבה זמן. נכון... זה תוכנן לגיל יותר מאוחר, אבל מה יעצור אותנו כשנהיה בנות 18?'' הפלאפון שלה צלצל ושנינו צעקנו. ''סליחה...'' היא מלמלה וענתה לשיחה.
זה היה נראה לי כל כך מוזר פתאום. המסך הענק שלו זהר בחושך ובקושי הצלחתי להתאפק. רציתי לצחוק על המכשיר המוזר הזה שהיא מחזיקה. דיברתי עם אימא שלי דרך הפלאפון, אבל זה תמיד היה דרך פלאפון המקשים הנוראי של איזבל. זאת גם הסיבה שאף פעם לא הצלחתי להתקשר ללוסיל. ברגע שסיימתי את השיחה עם אמי איזבל באה לדרוש את הפלאפון, כאילו עמדה מאחורי הדלת עם סטופר.
''לא... אני עדיין כאן. בסדר! אל תצעק עליי. אני כבר יוצאת.'' שמעתי את הצד שלה בשיחה. היא ניתקה ושמה אותו בכיס האחורי של הג'ינס שלה.
''אני צריכה לחזור ועדיין לא דיברתי איתך על הדבר שבגללו הגעתי.'' אמרה.
''חשבתי שבאת לראות אותי.'' גיחכתי.
''גם... אבל יש עוד משהו... את רק צריכה להבטיח לא להתחרפן. לא יהיה לי הרבה זמן להסביר כי אני כבר צריכה להיות בבית... איתן מחכה לי... בכל אופן...'' היא גמגמה.
''לוסיל? הכול טוב?'' כיווצתי גבות.
''כן... אני פשוט לא יודעת איך לספר לך את זה. אל תתחרפני בבקשה, טוב? ואסור לך לספר על זה לאף אחד! אף אחד!'' דיברה ברצינות.
''דברי כבר!''

''אלי... מארק חי.''

עכשיוווו הסיפור באמת מתחילXD תגיבו לי מה דעתכם, אם יהיו הרבה דירוגים אמשיך מהר❤️