בריחה

אז הייתי בטיסה ממש ארוכה, אז החלטתי לכתוב משהו. (דרך אגב, השיר לא קשור, סתם שיר שאני אוהבת)

אתם לעולם לא תבינו.
את הבהלה הזאת, של הבריחה.
אבל זה בסדר. לא ציפיתי ליותר מזה.
כשאתה בורח ממישהו, אתה מרגיש לחץ. אדרנלין.
או זה לפחות מה שאתם חושבים.
כשאתם חושבים על בריחה, אתם חושבים על פחד.
זה נכון.
כולם בורחים.
למה אתם מייחסים בריחה ללחץ ואדרנלין?
לריצה?
כולם בורחים. מרגשות. מאנשים. לפעמים עם לחץ.
לפעמים עם אדרנלין.
אבל אתם בורחים כל הזמן, בלי לשים לב.
וזה בסדר, וזה מובן. עד שאתה מבין שאתה בורח.
ואז אתה נבהל. כשאתה מבין ממה אתה בורח, שאתה בורח ממשהו כל כך הרבה זמן בלי לשים לב.
רוב הזמן בורחים מרגשות.
כשאתה אוהב מישהו, ולא רוצה להבין.
כשאתה שונא מישהו, ולא רוצה להבין.
כשאתה שונא את עצמך, ולא רוצה להבין.
כשאתה מפחד ממשהו, ולא רוצה להבין.
כשאתה בורח מהמציאות, ולא רוצה להבין.
כשאתה בורח ממשהו, ולא רוצה לראות.
לכל אחד יש את הבריחה הפרטית שלו.
זה אף פעם לא אותו דבר.
אף פעם.
אתה לא יכול לבוא לאדם ולומר לו שאתה מבין.
כי אתה לא. אתה לעולם לא תבין.
אתה לא יכול להביו רגשות של אחרים.
ומה איתך? זה ששואל? ממה אתה בורח?
ממה אתה בורח, שאתה כל כך לא רוצה לראות ורק רוצה להרגיש משהו אחר.
להדחיק.
אז אף פעם לא תבינו את ההרגשה הזאת של בריחה, לא משנה מה תעשו.
כי זה לא אתם.