בריחה

תחפושות

אז רציתי לכתוב את הפרק הזה ישר אחרי הפרק הקודם, אבל החלטתי להשאיר אותו לפורים, הרי מה יותר מתאים מפורים?
-----------------------
כולנו מתחפשים.
אנחנו מתחפשים למה שמכתיבים לנו.
ולא משנה אם זה אנחנו, או לא.
כי זה מה שמצפים.
וכשאתה שונה ממה שמצפים ממך, אתה המוזר, השונה.
אף אחד לא רוצה להיות המוזר.
אז אנחנו מתחפשים.
אנחנו הופכים את עצמנו לשחקנים.
אנחנו מתחפשים בשביל לברוח מעצמנו.
כשאנחנו מתחפשים, אנחנו אומרים לעצמנו שעכשיו הכל בסדר.
שאם לא רואים, אז אין.
אבל יש.
הכל לא בסדר.
וזה לא משנה ממה אתה בורח.
אתה מתחפש, מסתיר את עצמך.
כולנו שחקנים.
אנחנו משחקים שהכל טוב, שמתחת לתחפושת יש ישות שלמה, שהכל בסדר איתה.
למרות שאנחנו יודעים שזה לא נכון.
אנחנו יודעים שהתחפושת לא עוזרת, אבל עדיין מתחפשים.
אנחנו יותר טובים משחקנים.
הם עושים את זה בשביל כסף, אנחנו בשביל שפיות.
אנחנו עושים את זה בשביל "להישאר שלמים"
למרות שאנחנו יודעים שזה לא יעזור.
התחפושות שלנו בלתי ניתנות להורדה.
כשתנסה להוריד אותן, תגלה שלא תוכל.
אלא אם כן תוריד חלק מהעור שלך.
אנחנו משחקים הרבה סוגי אנשים.
שמחים, עצובים, כועסים, אדישים.
רובנו משחקים את האדישים.
שלא אכפת להם ממה שקורה מסביב.
וזה בסדר, עד שלב מסוים.
שבו התחבאת כל כך הרבה זמן, שאתה כבר לא יודע מה אתה.
אתה אדיש?
אתה שמח?
אתה עצוב?
אתה כועס?
מה אתה?
כשאתה מתחפש הרבה זמן, בלי להוריד את המסכות,
אתה כבר לא יכול להוריד אותן.
אתה השחקן המושלם.
וזה רק מראה עד כמה אנחנו בורחים.
בורחים מהרגשות, מעצמנו.
אנחנו נעשה הכל כדי לא להיות אנחנו.
אבל מה לעשות שאי אפשר לעשות את זה?