מחשבות.
אי אפשר לברוח מהן.
הן נמצאות שם, מרחפות בחלל.
הדרך היחידה לברוח מהן, זה או למות, או לישון.
אין באמת דרך לברוח מהן.
וזה לא משנה עד כמה הן ממלאות אותך, תמיד יהיה מקום לעוד.
הן יכולות להיות רעות, הן יכולות להיות טובות.
לרוב אנחנו חושבים על העבר או על העתיד.
כמעט אף פעם לא על ההווה.
כשהן רעות, המוח עצמו מרגיש כבד, שחור.
כשהן שמחות, המוח מרגיש קל, ושהכל טוב.
אבל זה לא נכון.
הכל אף פעם לא יהיה טוב.
תמיד תגיע המחשבה על הרע, וזה יהרוס את כל המחשבות הטובות.
המחשבות הרעות, הן אלה שאנחנו מנסים להדחיק.
אבל למה?
כשאנחנו חושבים רק על הדברים הטובים, הבועה הזאת בסוף תתפוצץ וזה רק יכאב יותר.
למה לא פשוט לחשוב על הרע מההתחלה?
כי זה הכי קל.
הכי פשוט זה לחשוב מחשבות שמחות, להדחיק את הרע.
ככה אנחנו בורחים מסוג אחד של מחשבות.
אבל לברוח מכל המחשבות?
אי אפשר.
אי אפשר גם לברוח מהמחשבות הרעות הרבה זמן.
המחשבות האלה, כשהן מגיעות, מזכירות חור שחור.
הן בולעות אותך, לא משחררות.
ואתה נכנס לזה. אתה נבלע.
אתה חושב על הרע, על הקשיים, על הכל.
וזה תמיד מביא איתו עוד מחשבות כאלה.
ובגלל שאתה כבר בפנים, אתה כן מסכים לעצמך לחשוב אותן.
ולרוב זה מגיע למצב שהמחשבות כל כך רעות, אפלות, קשות, שאתה מנותק כל כך מהמציאות, טובע בתוך ים שחור ללא תחתית.
איכשהו אתה מצליח לצאת, בקושי רב, אבל מצליח.
וזה משפיע עליך.
למשך כמה זמן אחרי זה, אתה ככל הנראה רק גופה מהלכת.
ריק ממחשבות.
הזמן היחיד שאין מחשבות.
יש מקרים שבהם אתה עדיין מלא מחשבות, ואתה רק מנסה להדחיק אותן.
זה קשה, אבל אתה מצליח בסוף.
כי אם לא, אתה תהפוך למדוכא, אם אתה עדיין לא.
רובנו כבר מדוכאים.
אנחנו פשוט לא מראים את זה.
אי אפשר לברוח מהקושי.
אז למה אנחנו עדיין מנסים?
