בריחה

מתי?

אני לא רוצה לברוח יותר.
החיים האלה מייאשים וקשים.
הם מעיקים עליי,
לא נותנים לי לנשום אפילו לשנייה אחת.
מספיק.
מתי יגיע תורי?
מתי?
אני לא רוצה את זה.
זה כמו זפת,
שחור משחור,
מלא אבנים קשות שאף אחד לא יזהיר מהן.
הבריחה נותנת מקלט זמני,
ואני רוצה מקלט קבוע. תמידי.
אין דבר כזה.
ואם יש,
איפה הוא?
מה שבטוח, זה שהוא לא כאן.
הוא לא קרוב אליי,
הוא רחוק מרחק של שנים רבות.
שנים שלא בטוח שאצליח לעבור.
החיים קשים, כואבים, מרסקים.
כל עוד אתה חי,
אין מנוס מהם.
הלוואי, הלוואי והייתי יכולה לברוח.
להפוך לציפור חסרת דאגות,
שהבעיות שלה הן מציאת מקלט ללילה ואוכל.
אבל אי אפשר.
וזה כואב.
ההרגשה הזאת, לוקחת אותך למטה.
מתי?
מתי יגיע תורי להשתחרר?
שלא יכאב לי יותר מבפנים,
שלא יכאב לי יותר לחייך.
שאני אוכל לחייך,
באמת ובתמים לחייך.
לא מתוך הצגה,
אלא מתוך רצון.
מתי זה יקרה?
כשכבר לא יהיה לי למה?
כשכולם כבר יוותרו עליי,
כשכולם כבר לא יהיו?
מתי?