בריחה

דמיון

הדמיון. איזה מקום יפה.
איזה כיף זה לברוח לדמיון, נכון?
הדמיון כל כך יפה.
כל כך משחרר.
כל כך חופשי.
כל כך אמיתי, ועם זאת, כל כך שקרי.
כל כך נחמד, ועם זאת, כל כך כואב.
הדמיון זה המקום שבו אתה מודה מול עצמך על דברים.
המציאות. איזה מקום זוועתי.
המציאות היא מקום כל כך רע.
כל כך שחור.
כל כך צבוע.
כל כך כולא.
כל כך, כל כך, כל כך כואב.
כשאתה במציאות, זה כואב.
יש אנשים שלא כואב להם.
אלה האנשים שבורחים.
כולם בורחים לדמיון.
תמיד.
אבל יש כאלה שהדמיון שלהם מציאותי וכואב, ויש כאלה שהדמיון שלהם הוא פשוט פנטזייה.
מקום של אושר.
זה תמיד יכול להיות מקום של אושר, באמת.
רוב האנשים מתייחסים לדמיון בתור משהו מאושר,חופשי,כל דבר "חיובי" בעיני אותו אדם.
אני לא אומרת שאני לא עושה את זה.
את הבריחה הזאת לדמיון.
לדמיון הכיף, המאושר, החופשי.
כן, אני יודעת שזה לא אמיתי.
ואני בטוחה שגם מי שקורא את זה יודע.
אז למה אנחנו עדיין הולכים לשם?
אני אגיד לך למה.
בריחה.
זה מה שאנחנו עושים.
בורחים.
תמיד, מהרגע שבו אנחנו נולדים, עד למוות.
לאן? לדמיון.
למקום האושר המלאכותי.
איזה כיף זה לברוח לדמיון, נכון?
מה יקרה אם ייקחו ממך את האפשרות לדמיין?
שהיו מכריחים אותך להתמודד עם המציאות?
לאן היית בורח?
אתה היית בורח.
אתה יודע את זה.
עד כמה אנחנו שונאים את המציאות, זה לא משהו שניתן לתאר במילים.
אבל תמיד אפשר לתאר את זה ככה:
גודל השנאה שלנו למציאות שווה לזמן שלנו בדמיון.
         ------------------
לא יודעת כמה פעמים זה קרה, אבל היו פעמים שכתבתי בפנייה לזכר. אז זה לא בכוונה, אני פשוט מתייחסת לקוראים בתור "קורא" שזה בזכר (לא מפתיע) אז בגלל זה כתבתי כאילו מי שקורא זה זכר